בשורת האפוקליפסה

לפני כמה זמן רכשתי לידיי את משחק הוידאו האמנותי – 'The Path' של חברת Tale of tales.
השאלה שיוצרי המשחק שואלים את הקהל שלהם היא:
ידוע לנו שציור יכול להיות אמנות. שסרט יכול להיות אמנות, שספר יכול להיות אמנות וכן הלאה.
האם גם משחק וידאו יכול להיות אמנות?
ב-The Path, הם מוציאים זאת לפועל בכל רמ"ח איבריהם.

The Path הוא משחק וידאו, אומנם, אך עלילתו אינו משנה. קונספט המשחק הוא לבחור אחת מ-6 ילדות\נערות בגילאים שונים, ולהוביל אותן דרך השביל במעבה היער אל הבית של סבתא. נשמע מוכר? ממש אגדות האחים גרים.
וכך זה ממש מתבצע. הם טוענים שהמשחק הוא כמו רומן של אנג'לה קארטר בארשת של הסימס.
אנג'לה קארטר, למי שלא יודע, היא סופרת אמריקנית מאמצע המאה ה-20, שהייתה ידועה בלקחת סיפורי אגדות של האחים גרים ולתת להם ארשת פוסט-מודרנית פמיניסטית ומורבידית להפליא. השפה של קארטר מורכבת ופתלתלה, אפשר לראות את זה בסיפור כמו – 'בתו של המוציא להורג' שאולי יום אחד אתרגם לעברית.
יצאו מספר סרטי קולנוע בהתבסס על סיפוריה של קארטר, הידועים שבהם:
1. The Company of Wolves – סרט מדהים מאת ניל ג'ורדן (משחק הדמעות, ראיון עם הערפד)
2 .The Magic Toyshop – סרט סוריאליסטי והזוי מאת יוחנן טרמפפולו השלישי (לא זכור לי מי באמת ביים את הסרט, ואין לי חשק לבדוק כרגע. אני בטוח שתצליחו לגלות בעצמכם אם זה ממש יעניין אתכם).

הסרט הראשון יותר מתאים למה שמנסים לעשות ב-The Path, שם מסופר על עיבוד פוסט-מודרני לסיפור כיפה אדומה,
שבה הסבתא מספרת לנכדתה שבתוך כל אדם מסתתר זאב. וכידוע (ולמי שלא ידוע, אפשר להביט בפוסטר של הסרט), יש סצינה שבה זאב באמת פורץ מתוך גופו של אדם (בסצינה מורבידית ואפופת סיוטים למדיי).

פוסטר סרטו של ניל ג'ורדן - 'חבורת זאבים'

עכשיו, The Path אומנם אומר לנו – "לכו ישר לבית של סבתא, ואל תסטו מהנתיב" אבל הוא מעודד את השחקנים לסטות מהנתיב ולחקור מה מתרחש ביער. וזה בעצם עיקר המשחק. הגילויים הסוריאליסטיים. אם הולכים ישר לבית של סבתא, ומסיימים את המשחק תוך 5 דקות, פרטי הסיכום של המשחק מודיעים לנו כי נכשלנו. היער מרתק באופיו.
יש למשל טלוויזיה באמצע היער. יש אדם שסוחב שטיח מגולגל (עם רמז שאולי זו גופה), ומסתבר שהוא נחשב ל"הזאב" של המשחק שאם מתקרבים אליו יותר מדיי, דברים לא נעימים יתרחשו. בשיטוט ביער אפשר למצוא כל מיני דברים. אביזרים שעדיין לא מושג מה השימוש בהם.
אפשר לפגוש דמויות נוספות, כמו ילדה לבושה בלבן שמובילה אותנו לכל מיני מקומות ועוזרת לנו לאסוף חפצים שאולי לבד לא היינו מגלים. יש פרחים לאסוף, יש נוצות שמפוזרות באיזה מתחם. יש מבנים סודיים עם דלתות נסתרות.
אגב, גם הבית של סבתא משתנה מבפנים יחסית לאיך שנתקדם במשחק, וכך ישנם מספר סופים אפשריים ומפתיעים. רובם דיי מורבידיים.

עם זאת, עם כל אווירת האימה והסיוט שיש למשחק, אין בו סצינות גרפיות בוטות או קשות לצפיה או לעיכול, אבל הרמזים של הסאב-טקסטיות הם שעושים את המשחק למתאים למבוגרים בעיקר. למשל, אם אחת הדמויות שלנו נאנסת, לא מראים זאת באופן מפורש, אלא רק מוצאים אותה שוכבת מפורקת באמצע השביל, וגשם זלעפות ממטיר עליה, וכשהיא תקום, היא תלך בצעדים איטיים ומדודים בעודה מחבקת את עצמה. כלומר, גם לדמויות שבחרנו יש אופי משל עצמן, והן
יוליכו אותנו בדרכיהן הנסתרות ויעצרו להסתכל על דברים בדרך מבלי שאנחנו נבחר בכך. וזה מעניין מאוד, כי אנחנו לומדים את הפסיכולוגיה של כל דמות ודמות, לומדים על מה מעניין אותן, לומדים על העבר שלהן תוך כדי ההתקדמות.

The Path הוא משחק יוצא דופן ומיוחד במינו. ממה שנתקלתי, אין בו דיבורים בכלל, מדיי פעם יוקרנו על המסך מספר מילים בודדות שמשקפות את מה שהדמות שבחרנו חושבת. אבל זה קורה לעתים נדירות, והשפה לא מסובכת. כדאי גם לציין שעל המוזיקה והקולות אמונה האמנית היוצרת והמלחינה הניסיונית Jarobe, שמספר מנעימותיה המטרידות שנמצאות במשחק אפשר למצוא באתר (הנמצא בסוף הכתבה). 

מסך בחירת הדמויות במשחק

מעבר לכביש הזה מתחיל השביל אל עבר ביתה של סבתא. בעצם כאן המשחק מתחיל בכל פעם מחדש

אחת מהנערות שתובילו במהלך השיטוטים ביער

חיבוק בכדי להפיג את הבדידות, עם הילדה המסתורית בלבן

האתר של המשחק נמצא כאן, במידה ותרצו להתרשם מהפרומו,
ואולי אף לרכוש אותו. המחיר באמת לא יקר, 10 דולר, שזה פחות מ-40 ש"ח. ולמשחק כל-כך מושקע וייחודי, זה שווה את המחיר. לדעתי חשוב במיוחד לתמוך בחברות עצמאיות קטנות כאלו ולרכוש מהם את המשחק במקום להוריד אותו פיראטית.
אני עשיתי כך, מבלי להסס, וכסף אינו מצרך זמין עבורי כפי שהייתי רוצה שיהיה.
אני פשוט יודע לזהות יהלומים כשאני פוגש בהם.
ממליץ בחום. (The Path – Tale of Tales (2009.

(טריילר תצוגה של המשחק)