Archive for נובמבר, 2009

האות (2007) The Signal – אודות הסרט

האות - פוסטר סרט

האות - פוסטר סרט (1)

תסריט ובימוי: דיוויד ברוקנר, דן בוש, ג'ייקוב גנטרי.

שחקנים: אנסה ראמסי, איי.ג'יי בואן, ג'סטין וולבורן, סקוט פויטרס, שרי כריסטיאן, צ'אד מק'נייט.  

האות - פוסטר סרט

האות - פוסטר סרט (2)

את מתעוררת משינה. בזרועותיך גברבר מסוקס, המאהב שתמיד חלמת עליו. הטלוויזיה משדרת סרט אימה שנראה כמו נעשה על-ידי סטודנטים. בעצם כבר לא. השידורים מפסיקים ומתחלפים בכאוס ויזואלי. האיש שלך עטוי הקעקוע על הגב, מתרומם כדי לכבות את הטלוויזיה. השעה 00:15, את נזכרת ששכחת להתקשר לבעלך שאמנם אינך אוהבת, אך הוא כבר ודאי דואג. מהפלאפון בוקע קול ערבול משונה. המאהב מנסה לשכנע אותך להישאר בהצעות מפתות, אך בסופו של דבר את מבינה כי עד כמה שהפנטזיה נהדרת, הגיע הזמן לחזור למציאות, והבעל הרי מחכה בבית. בדרך לרכב את נתקלת באדם מדמם שמבקש את עזרתך בטענה שאדם כלשהו דקר אותו. את מפחדת אף יותר כשאדם אחר מתקרב אליך מרחוק עם חפץ קהה בידו. את נמלטת עם הרכב אל הכאוס שמחכה לך בבית, ואחר-כך גם בשאר העולם.  

בטלוויזיה יש רעש של ערבול חושים שמאיים לבתק את המחשבות

זוהי הפתיחה של 'האות', סרט האימה החדש\ישן מאת חברת ההפקה הקטנה – 'סרטי פופ', שמאחוריה יש רפרטואר של עוד סרט אחד בלבד. לכאורה, יש כאן את כל המאפיינים הבולטים של סרטי הזומבים הטיפוסיים – אפידמיה כלל-עולמית שהנדבקים בה נעשים רצחניים ומבקשים לטעום מפרי הבשר האסור, רחובות נטושים, והפחדות ה'בו' הידועות. עם זאת ולמרות זאת – אל תטעו. 'האות' אינו סרט זומבים! למרות הנתונים המוכרים, הסרט מנחיל כאן טוויסט קצת שונה. האפידמיה פורצת בעזרתם של גלים אלקטרו-מגנטים שעוברים דרך הטלפונים, הרדיו ומכשירי הטלוויזיה, וכל מי שסופג אותם לזמן מסוים (שכאמור משתנה מאדם לאדם) מאבד את שפיותו – להלן – נעשה פסיכוטי.  

פסיכוטי?

'פסיכוזה', לפי ויקיפדיה, 'היא מונח מתחום הפסיכיאטריה, המתאר מצב קיצוני של אובדן חלקי או מלא של קשר עם המציאות'. בסרט זה, ההתדרדרות הנפשית בסרט באה בתסמינים שונים, החל בהזיות ויזואליות – בהן האדם החולה מדמיין פני אדם אחרות במקום אלו שמולו, או מקיים שיחות בדמיונו עם אדם מעברו שכלל לא נוכח במקום, וכלה בהזיות שלמות של אירועים שכלל לא התרחשו (שמהוות מספר טוויסטים מפתיעים במהלך הסרט), משהו בסגנון החזיונות של ג'וני סמית' מהסדרה – 'האזור המת' מבית היוצר של סטיבן קינג (המכונה בארצנו עקב שגיאה כואבת – 'החצי האפל'). כמובן, שהתוצאה הסופית של מרבית הדמויות הנגועות היא אלימות חסרת פשרות ונטולת רחמים, כך שהסרט לא בוחל באמצעים ויזואליים כדי להעביר את אותה אלימות ואינו מיועד לצופה רך הקיבה שנגעל מהזוועות שמוצגות בסרטי אימה ממוצעים.   

Come out, come out, where ever you are...

מלבד ההיבטים הויזואליים של הסרט – הצילומים הקודרים, המצלמה התזזיתית והעריכה השנונה, כדאי לציין שהצד החזק של הסרט אינו רק המשחק של מרבית השחקנים (שעל מרביתם סביר להניח שמעולם לא שמעתם בעבר), אלא גם התסריט, שהינו מבריק במיוחד, ומכיל הרבה טוויסטים עלילתיים מוצלחים ומפתיעים. דבר נוסף שחשוב לציין, הוא שהסרט נכתב ובוים על-ידי שלושה במאים שונים (שעבדו יחד בעבר, לכאורה), שגם כתבו את התסריט, וסיפרו את סיפורן של אותן הדמויות בשלושה חלקים שונים, משלוש זוויות ראייה שונות. החלק הראשון שסגנונו הבולט הוא אימה חסרת רחמים, מכניס אותנו ללב הסרט כשהוא מציג את נקודת הראות של הבחורה הנשואה אשר עוזבת את המאהב כדי לחזור הביתה לבעלה המודאג לאחר והפלאפון שלה הפסיק לעבוד בגלל האות האלקטרו-מגנטי. החלק השני (והראוי לציון) שסגנונו נוגע בצד הקומי יותר מבעד למציאות האפלולית והאימתית ונותן לסרט פן משעשע והזוי במקצת, בנוסף למוזיקה המעט טווין-פיקסית שלו, מסופר מבעד לנקודת המבט של הבעל (במשחק יוצא דופן ופסיכוטי להפליא של איי. ג'יי בואן, שבעיניי ראוי לאיזושהי הכרה). החלק השלישי מתמקד יותר בסיפור האהבה המסתורי בין המאהב לבחורה הנשואה מנקודת המבט של המאהב (גם כן משחק מוצלח של ג'סטין וולבורן, שמהרגע הראשון שהוא מופיע על המסך בפתיחה ונותן לאהובתו דיסק מיקס-טייפ עם ציור חמוד שכנראה צייר בעצמו [או מישהו מחברת ההפקה, לצורך העניין], קשה שלא להתחבר אליו).  

איי. ג'יי בואן (הימני) בהופעת מסך בלתי נשכחת

וכפי שלכל צד טוב יש גם צד שלילי, יש מספר בעיות קטנות עם הסרט: המרגיזה שבהן היא השחקנית הראשית שסביבה סובב הסרט, שעם הקול הצרוד ויכולת המשחק הלא מאוד סימפטית שלה שאף מרטיטה את הוריד במצח בנוקשות – מצליחה בקושי רב להתחבא מאחורי המשחק הטוב בהרבה של שותפיה לסרט. נקודה נוספת, היא שבמהלך הסרט, נראה כמו לתסריטאים לא היה מושג לאן הם רוצים להביא את הסרט והעלילה סוטה לסיפורים שוליים של דמויות משניות ולא מאוד רלוונטיות שממילא מוצאות את מותן דיי מהר כל-כך עד כדי כך שלא הספקנו אפילו להתחבר אליהן אפילו במקצת. עם זאת, תחושת הבלבול (שמזכירה מעט את סרט האייטיז של קרפנטר 'היצור') בה הדמויות כל-כך אנושיות ומופשטות, שקשה לדעת מי באמת שפוי, מי קצת מסובב באופן טבעי, ומי מטורף על כל השכל. הסרט משחק על העניין הזה הרבה, ונהנה לבלבל ולעורר סימפטיה, ואז למחוק אותה מיד בעוד הברקה תסריטאית מוצלחת. כמובן שאין להכחיש שהסרט נעשה בתקציב זעום של 50,000 דולר בלבד וצולם תוך רק 13 יום, ובכל זאת נראה מהוקצע והצליח להקפיץ אותי לקצה הכיסא מרוב סקרנות.  

הפוסטר של 'היצור' מאת ג'ון קרפנטר

  אז מבעד לבלבול העלילתי, ערבוביית הז'אנרים כשהסרט לא יודע להחליט מתי הוא מנסה להפחיד ולהגעיל ומתי הוא מנסה להגחיך ולהצחיק, עדיין יש פה תוצר מאוד מעניין ומקורי ששווה לבדוק (לפי הפוסטר של הסרט – הוא פוטנציאלי למעמד של קאלט, ויש רגעים שניתן להסכים עם קביעה זו). למבע הקולנועי ישנו חשיבות לא פחות מהמשחק של השחקנים, התסריט ייחודי ומקורי ולכן זה הופך את העניין לסרט מיוחד ודיי מרתק שלא כדאי להחמיץ.

 

מודעות פרסומת

The Path: רשומה על משחק הוידאו – השביל הסוריאליסטי אל עבר הלא נודע

לפני כמה זמן רכשתי לידיי את משחק הוידאו האמנותי – 'The Path' של חברת Tale of tales.
השאלה שיוצרי המשחק שואלים את הקהל שלהם היא:
ידוע לנו שציור יכול להיות אמנות. שסרט יכול להיות אמנות, שספר יכול להיות אמנות וכן הלאה.
האם גם משחק וידאו יכול להיות אמנות?
ב-The Path, הם מוציאים זאת לפועל בכל רמ"ח איבריהם.

 

The Path הוא משחק וידאו, אומנם, אך עלילתו אינו משנה. קונספט המשחק הוא לבחור אחת מ-6 ילדות\נערות בגילאים שונים, ולהוביל אותן דרך השביל במעבה היער אל הבית של סבתא. נשמע מוכר? ממש אגדות האחים גרים.
וכך זה ממש מתבצע. הם טוענים שהמשחק הוא כמו רומן של אנג'לה קארטר בארשת של הסימס.
אנג'לה קארטר, למי שלא יודע, היא סופרת אמריקנית מאמצע המאה ה-20, שהייתה ידועה בלקחת סיפורי אגדות של האחים גרים ולתת להם ארשת פוסט-מודרנית פמיניסטית ומורבידית להפליא. השפה של קארטר מורכבת ופתלתלה, אפשר לראות את זה בסיפור כמו – 'בתו של המוציא להורג' שאולי יום אחד אתרגם לעברית.
יצאו מספר סרטי קולנוע בהתבסס על סיפוריה של קארטר, הידועים שבהם:
1. The Company of Wolves – סרט מדהים מאת ניל ג'ורדן (משחק הדמעות, ראיון עם הערפד)
2 .The Magic Toyshop – סרט סוריאליסטי והזוי מאת יוחנן טרמפפולו השלישי (לא זכור לי מי באמת ביים את הסרט, ואין לי חשק לבדוק כרגע. אני בטוח שתצליחו לגלות בעצמכם אם זה ממש יעניין אתכם).

הסרט הראשון יותר מתאים למה שמנסים לעשות ב-The Path, שם מסופר על עיבוד פוסט-מודרני לסיפור כיפה אדומה,
שבה הסבתא מספרת לנכדתה שבתוך כל אדם מסתתר זאב. וכידוע (ולמי שלא ידוע, אפשר להביט בפוסטר של הסרט), יש סצינה שבה זאב באמת פורץ מתוך גופו של אדם (בסצינה מורבידית ואפופת סיוטים למדיי).

חבורת זאבים

פוסטר סרטו של ניל ג'ורדן - 'חבורת זאבים'

עכשיו, The Path אומנם אומר לנו – "לכו ישר לבית של סבתא, ואל תסטו מהנתיב" אבל הוא מעודד את השחקנים לסטות מהנתיב ולחקור מה מתרחש ביער. וזה בעצם עיקר המשחק. הגילויים הסוריאליסטיים. אם הולכים ישר לבית של סבתא, ומסיימים את המשחק תוך 5 דקות, פרטי הסיכום של המשחק מודיעים לנו כי נכשלנו. היער מרתק באופיו.
יש למשל טלוויזיה באמצע היער. יש אדם שסוחב שטיח מגולגל (עם רמז שאולי זו גופה), ומסתבר שהוא נחשב ל"הזאב" של המשחק שאם מתקרבים אליו יותר מדיי, דברים לא נעימים יתרחשו. בשיטוט ביער אפשר למצוא כל מיני דברים. אביזרים שעדיין לא מושג מה השימוש בהם.
אפשר לפגוש דמויות נוספות, כמו ילדה לבושה בלבן שמובילה אותנו לכל מיני מקומות ועוזרת לנו לאסוף חפצים שאולי לבד לא היינו מגלים. יש פרחים לאסוף, יש נוצות שמפוזרות באיזה מתחם. יש מבנים סודיים עם דלתות נסתרות.
אגב, גם הבית של סבתא משתנה מבפנים יחסית לאיך שנתקדם במשחק, וכך ישנם מספר סופים אפשריים ומפתיעים. רובם דיי מורבידיים.

עם זאת, עם כל אווירת האימה והסיוט שיש למשחק, אין בו סצינות גרפיות בוטות או קשות לצפיה או לעיכול, אבל הרמזים של הסאב-טקסטיות הם שעושים את המשחק למתאים למבוגרים בעיקר. למשל, אם אחת הדמויות שלנו נאנסת, לא מראים זאת באופן מפורש, אלא רק מוצאים אותה שוכבת מפורקת באמצע השביל, וגשם זלעפות ממטיר עליה, וכשהיא תקום, היא תלך בצעדים איטיים ומדודים בעודה מחבקת את עצמה. כלומר, גם לדמויות שבחרנו יש אופי משל עצמן, והן
יוליכו אותנו בדרכיהן הנסתרות ויעצרו להסתכל על דברים בדרך מבלי שאנחנו נבחר בכך. וזה מעניין מאוד, כי אנחנו לומדים את הפסיכולוגיה של כל דמות ודמות, לומדים על מה מעניין אותן, לומדים על העבר שלהן תוך כדי ההתקדמות.

The Path הוא משחק יוצא דופן ומיוחד במינו. ממה שנתקלתי, אין בו דיבורים בכלל, מדיי פעם יוקרנו על המסך מספר מילים בודדות שמשקפות את מה שהדמות שבחרנו חושבת. אבל זה קורה לעתים נדירות, והשפה לא מסובכת. כדאי גם לציין שעל המוזיקה והקולות אמונה האמנית היוצרת והמלחינה הניסיונית Jarobe, שמספר מנעימותיה המטרידות שנמצאות במשחק אפשר למצוא באתר (הנמצא בסוף הכתבה). 

מסך בחירת הדמויות במשחק

מעבר לכביש הזה מתחיל השביל אל עבר ביתה של סבתא. בעצם כאן המשחק מתחיל בכל פעם מחדש

אחת מהנערות שתובילו במהלך השיטוטים ביער

חיבוק בכדי להפיג את הבדידות, עם הילדה המסתורית בלבן

האתר של המשחק נמצא כאן, במידה ותרצו להתרשם מהפרומו,
ואולי אף לרכוש אותו. המחיר באמת לא יקר, 10 דולר, שזה פחות מ-40 ש"ח. ולמשחק כל-כך מושקע וייחודי, זה שווה את המחיר. לדעתי חשוב במיוחד לתמוך בחברות עצמאיות קטנות כאלו ולרכוש מהם את המשחק במקום להוריד אותו פיראטית.
אני עשיתי כך, מבלי להסס, וכסף אינו מצרך זמין עבורי כפי שהייתי רוצה שיהיה.
אני פשוט יודע לזהות יהלומים כשאני פוגש בהם.
ממליץ בחום. (The Path – Tale of Tales (2009.

(טריילר תצוגה של המשחק)

The Road (הכביש) – Cormac McCarthy: אודות הספר

עטיפת הספר

 "כבישים? במקום אליו אנחנו הולכים אנחנו לא צריכים כבישים"
(מתוך 'בחזרה לעתיד' – רוברט זמקיס)

——————————

מבעד לאבחת האפרוריות של השמיים אפופי האפר, סופת הגשם ברקה והבזיקה בקול מעורר אימה ופלצות.
על גבי האדמה הנרקבת רקוקת התולעים הזדחלו השניים. האיש – מזוקן ומטונף עד לכדי חוסר תצורה אנושית, משתעל דם עד שלא יכול הוא להשתעל עוד. הילד – שיערו הרטוב נדבק למצחו והוא אינו ממאן להתירו, בגדיו הסמרטוטיים מתפוררים יותר ויותר עם כל יום שעובר. ולימים אין זמן ואין סיבה עוד. העולם האפוקליפטי הזה נסדק ונקרע עם כל רעם שמכה בשמי הלילה השחורים, כשהאב ובנו פוסעים בנעליהם הפרומות קילומטרים על גבי קילומטרים על פני האדמה המפורקת והארורה הזו ששנים רבות אנשים רבים פסקו מלהתהלך בה. אלה שעדיין בחיים – פנו לרצח המוני, אינוס נשים ובכדי לאכול את עובריהן, וקניבליזם של גופות מתות, גם אם עדיין לא חדלה נשימתן מלהתקיים.
בין סדרי העולם הזה, במקום בו אין טעם לחיים, אך החיים ממשיכים להתקיים בצורה נטולת סיבה וודאית,
האיש נטול השם מנסה להוביל את בנו הצעיר דרך-דרך החתחתים האורבנית, מבעד ליערות, כשלאורך כל הדרך הם פוסעים דרך הכביש. הכביש הוא אם כל הדרכים, הכביש הוא התווי וציון הדרך היחידי שאיכשהו נותר שלם מהעולם המפורק, הכביש הוא האות המסמן לרעות שיבואו, אך יותר מכל – הכביש הוא הגאולה, כי הכביש הוא סימן ההיכר לסוף הדרך, הדרך שאותה האיש מנסה להנחיל לבנו – יעד לא ידוע, אל עבר החוף הדרומי, שם אולי יהיה טוב יותר, שם אולי כבר לא יתעוררו לצינת הלילה ולעוד בכי בלתי נשלט על החיים הארורים שהינם שלהם. בין לבין, מבליחות השיחות המונוטוניות והמינימליסטיות, שתמיד איכשהו מסתיימות ב'אוקיי'. הבן הסובל מחלומות סיוטיים שהוא אינו מעוניין לחלוק עם אביו לעומת האב הסובל מפלאשבקים אודות אשתו שנטלה את חייה משום שלא הייתה מסוגלת להתמודד עם נסיבות החיים, והותירה את האב לטפל לבד בבנו, לדאוג לו בעולם מרוסק. אין ממש עלילה בסיפור הזה. זהו יותר סיפור הישרדות. איפה משיגים אוכל כשכבר הכול נגמר במשך השלושה ימים האחרונים והגוף נעשה חלש. החיפוש השיטתי הזה בין בית נטוש אחד לאסם מפורק אחר בעודם מחפשים אחרי שאריות שהבוזזים פיספסו בדרך. השמחה הבלתי נשלטת על כך שמצאו בונקר קבור באדמה עם ערימות אוכל שהבן מעולם לא ידע להכיל בחייו הקצרים, מיטה חמה, אמבטיה רותחת, בייקון וביצים על צלחת חרסינה, טחינת פולי הקפה בשביל למזוג לספל מהבהיל. הנאות החיים, אבל אי-אפשר להישאר שם הרבה זמן, כי כפי שהם מצאו את המקום, כך ימצאו אותם האחרים וכשהרעב שולט בראש, כך הפעולות למען הטוב והאדיבות שבעולם נמחקת ונשארת רק הרצחנות והשנאה התהומית. וכך הם עוזבים את המקום לטובת עוד אכילה מקופסאות שימורים חצי ריקות, לטובת שינה מתחת ליריעת פלסטיק כשהגשם מכה בראשם, לצד התעוררות לעוד בכי בלתי נשלט ושיעול בלתי פוסק שעלול לסמל מוות. האב שהולך לקושש עצים בכדי להחיות את המדורה, הפחד שמא האש והעשן יגלו את מיקומם לאנשים הרעים. לאב שנותרו רק שני כדורים באקדח (ואיתם הוא מהתל בעצמו האם יוכל בבוא היום להשתמש בהם על בנו ועליו בעת סכנה שיהיה בלתי אפשרי לברוח ממנה) והאם נשארו עוד "אנשים טובים" בעולם הזה? לכל אחד יש אינטרס לשרוד, גם על חשבון האחר. אבל לא האב ובנו, הם "כל עולמו האחד של השני", וזהו הסיפור שלהם עד סופו המר…

קורמאק מקארת'י, יוצר 'הכביש', 2006 (תורגם בעברית כ'הדרך'),  הוא אותו הבחור המבוגר שכתב את 'לא ארץ לזקנים' שבעקבותיו יצא הסרט זוכה האוסקר – 'ארץ קשוחה'. מספר זה (הכביש), שנחשב ליצירת המופת של מקארת'י לפי דעתם של עשרות מבקרים, עומד גם לצאת סרט, תחת ההגה של ג'ון הילקוט.
בכיבובו של ויגו מורטנסן – בתור האב.
קודי-סמית' מק'פי – בתור הבן.
שרליז ת'רון – בתור האישה.
ובתפקידים משניים וקטנים: גאי פירס, מולי פרקר ורוברט דובאל.

פוסטר הסרט

הטריילר:

באטל רויאל – Battle Royale – רשומה על הפראנצ'ייז

סרט שובר הקופות היפני (2001) שמבוסס על ספרו (השנוי במחלוקת ביותר בעשור האחרון כפי שמכריז הטריילר – הספר יצא לאוויר העולם ב-1999 מאת קושון טאקאמי – Koshun Takami). את הספר קראתי לפני כמה שנים באנגלית (הוא מעולם לא תורגם לעברית, וחבל!) אחרי שראיתי את הסרט המדובר. ראוי לציין ששמו של הבמאי הוא קינג'י פוקאסאקו (Kinji Fukasaku), ושגם יצאה בעקבות הספר והסרט סדרת קומיקס יפנית (מנגה) של בערך 20 כרכים ככל שזכור לי ושזכתה לפופולריות רבה. אני עצמי עדיין לא קראתי בה, אבל זה מתוכנן לרגעים שבהם אמצא עצמי מחוסר תעסוקה.

עטיפת הספר שכתב קושון טאקאמי

הפוסטר של הסרט

עטיפת ה-DVD של הסרט הראשון

ועכשיו על הסיפור שמאחורי הספר \ סרט:
בעולם אלטרנטיבי בו האלימות גואה על גדותיה ביפן, החליטה ממשלת יפן להבנות חוק חדש שבו אחת לכמה זמן תוגרל כיתת חטיבת-ביניים (נדמה לי שבסרט הם היו תיכוניסטיים) שתסומם במהלך טיול שנתי ותיחטף לאי מבודד,
שם הם יתעוררו בכיתה נטושה ויוסבר להם שהם הוגרלו למשחק הבאטל רויאל, כלומר, קרב עד המוות.
לכל תלמיד ינתן תיק ובתוכו מצפן, מפה, קצת אוכל (כפי שזכור לי) וכלי נשק כלשהו.
המטרה של המשחק היא לחסל אחד את השני עד שיוותר רק אחד.
מי שיסרב לשתף פעולה עם המשחק ועם חוקיו, יוצא להורג בעזרת קולר שמחובר לצווארו.
בכל כמה שעות, יוכרזו ברמקול שמהדהד ברחבי האי ההרוגים והמספר הסידורי שלהם, בנוסף, יוכרזו איזורי המוות,
האיזורים שמי שכף רגלו תדרוך בהם קולרו יתפוצץ מיד. זה לא מותיר להם הרבה מרחב תמרון כשכל כמה שעות עוד אזור באי הלא גדול במיוחד יוצא מכלל שימוש, ומספר המקומות בהם הם יכולים להתחבא הינו דיי מוגבל.
כל העניין הינו דיי שנוי במחלוקת, מאחר ומדובר בילדים בני 14-16 לכל היותר, והסרט דיי רווי דם ואלימות קיצונית (שלא לדבר על הספר). העניין נעשה מעניין במיוחד בגלל הדמויות ששורות בין אוכלוסיית התלמידים והאופי שלהם ואיך כל אחד יתמודד בסיטואציה כזו של חירוף נפש. למשל, החנון הכיתתי שתמיד התנהגו אליו באכזריות הופך להיות רצחני במיוחד ולא יציב נפשית ומחפש נקמה, כנ"ל לגבי הבחורה היפהפיה שתמיד התייחסו אלייה כאל המזרון הכיתתי, גם היא יוצאת לנקמה. ישנם כמה תלמידים שיש להם חברים טובים, והם לא מעוניינים לשחק את המשחק לפי החוקים שהוקצבו ולהרוג אחד את השני, אז הם מנסים למצוא דרך לפרוץ (האקינג) את המחשב המרכזי ששולט באי ובקולרים, וכך הם יהיו חופשיים. ישנם כאלה שמתאבדים ישר על ההתחלה כי הם לא מסוגלים להכיל את המציאות האכזרית הזו. וישנם כאלה שפשוט חלשים מכדי להתמודד ומוצאים את מותם דיי מהר. נוצרים גם מספר סיפורי אהבה מעניינים, כמו למשל בחורה שנבהלת מאחד התלמידים ויורה בו כמעט למוות, ובחרחורי הגסיסה האחרונים הוא מספר לה שהוא תמיד אהב אותה בסתר בלא ידיעתה, ואז יש רגע אינטימי מרגש עד למותו הדואב. יש גם את שני הבחורים הגדולים של הכיתה. אחד מהם, קוואדה, ששרד את המשחק הקודם של באטל רויאל והגיע למשחק מסיבות מסתוריות כדי לשחק בו שוב, ושני, אולי אחת הדמויות הכי מעניינות שנתקלתי בהם בספרות האקסטרימית, בחור בשם – קאזו קיריאמה.
על קיריאמה אני יכול לדבר שעות. נתחיל בזה שבספר מספרים שהסיבה היחידה שבגללה הוא החליט להיות האיש הרע בסיפור ולרצוח את כולם, הייתה בהטלת מטבע גורלית. האדם נטול רגשות ברמה סוציופתית על גבול הפסיכופתיות, ובמהלך כל הספר (וגם הסרט, שם נותנים לו ארשת של מלאך המוות), הוא בלתי מנוצח. רוצח ולא מסוגל להירצח.
בכל פעם שנדמה שמחסלים אותו, הוא קם מההריסות כמו איזה טרמינייטור וממשיך לחסל ללא הפוגה. קאזו קיריאמה היה הביריון של השכבה, אבל לא בגלל שהוא בחר בכך. הוא מעולם לא נטפל לחלשים ממנו, אבל בגלל שהיה כה חזק וכה כריזמתי, שהוא סחף אחריו נערים רבים שסביבו יצרו סוג של כנופייה. בתחילת הספר, כשהם מגיעים לאי וקיריאמה מחליט להפוך להיות האיש הרע בהחלטה פתאומית של רגע, הוא מחסל את כל חברי כנופייתו, אקט לכאורה מאוד לא צפוי, משום שבד"כ בסרטים מהסוג הזה, שאנחנו מצפים מהבחור הרע והבריון של הכנופייה להצטוות עם כנופייתו ולחסל את כל מי שעומד בדרכם, אבל לא קיריאמה, הוא One man army, ואף אחד לא באמת מעניין אותו. הוא רוצח בגלל שזו ההחלטה שהחליט באותו הרגע, וזה מספיק לו בשביל להיות שלם עם עצמו. באותה מידה יכול היה לבחור להגן על כולם, ואז אולי כולם היו ניצלים, כי קיריאמה הוא יחיד ומיוחד, הוא בלתי ניתן לעצירה.
דמותו של קיריאמה כל-כך שבתה אותי, שנתתי לו מחווה בספר שלי בתור אביה הלא ידוע של הסוכנת הסמויה החצי רוסיה חצי יפנית – נטאשה סוגימורה. לא ידוע מי היה אביה עבורה, אבל אנחנו יודעים שהיא עברה הכשרה אינטנסיבית בלוחמה סמוראית לפי הנדן של חרבה שתלוי על גבה וגם שליטתה המופלאה באותה החרב ובאומנות לחימה על גבול האקרובטיקה, ויתכן ולאביה היה חלק בזה. עברה של נטאשה מאוד מפוקפק לכל אורך הספר. והוריה – שניהם מתים כשאנחנו פוגשים אותה לראשונה (אנחנו מגלים זאת בדרך לא שיגרתית).

הילדה היחידה שניצלה מהמשחק הקודם שמסופר עליו בתחילת הסרט

חלק מן הכיתה לאחר ההתעוררות באי

זו מיטסוקו, היפהפיה הרצחנית של הכיתה בסצינה אלימה ורווית דם למדיי

נחזור לעניין הנדון כעת, באטל רויאל הוא אומנם ספר אינטנסיבי, אבל אני לא מצפה ממכם להשיג אותו (אלא אם כן יש לכם כרטיס אשראי בינלאומי וגישה לאמזון – כפי שעשיתי אני בזמנו), לעומת זאת את הסרט צריכה להיות פחות בעיה להשיג בדרכים פחות מקובלות (או לחלקכם יותר מקובלות). ומי שמכיר אותי יכול להשיג אותו דרכי.

(הטריילר של הסרט הראשון)

(זו סצינה מאוד חזקה מאמצע הסרט, סצינת המגדלור שדיי אומרת הרבה על איך הסרט הזה מתנהל ברובו)

יצא גם סרט המשך שהיה דיי רע בעיניי, למרות שגם אותו קניתי, שמו הוא 'באטל רויאל 2: רקוויאם' ולמרות שהרעיון לכשעצמו מעניין ויש המון המון אקשן, אבל הוא פשוט לא מוצלח מספיק כמו המקורי וקשה להתחבר אל הדמויות ואל ההיבט הרגשי כמו בסרט הראשון.
הרעיון הוא ששולחים כיתה שהוגרלה להילחם בקבוצת מורדים שפועלת נגד מערכת ההגרלה הזו כדי לחסל אחד את השני עד המוות. מנהיג המורדים הוא דמות מסוימת מהסרט הקודם כמה שנים אחרי שהאירועים שלו התרחשו, שלא אחשוף מי היא כדי לא לקלקל לכם את ההנאה. ממילא לא תזהו אותו גם ככה, כל היפנים נראים אותו דבר P:
זכורה לטובה מהסרט הזה היא סצינת הפלישה אל האי, שנראה כמו היא ממש העתק של אחד לאחד מהפלישה לנורמנדי של 'להציל את טוראי ראיין'.

עטיפת ה-DVD של הסרט השני

(זה הטריילר של הסרט השני. מצטער, לא מצאתי עם כתוביות, אבל אפשר להבין את הרעיון והמלחמתיות המגואלת בדם)

יחי הבשר החדש! – סקירת יצירותיו של דיוויד קרוננברג

האם אנחנו רואים, בתאונת הדרכים – אות מבשר רעות של חתונה סיוטית בין סקס וטכנולוגיה? האם טכנולוגיה מודרנית הותירה לנו עד כה משמעויות ברות-חלום של יצירת הפסיכופתולוגיות של עצמנו? (ג'. ג'. באלארד, בהקדמה לספרו 'קראש')

מה משותף להזיות סוריאליסטיות אודות הפיכת אדם למרבה-רגליים ענק, או טרנספורמציה טכנולוגית של טלוויזיה לקווי מתאר אנושיים? ריגוש מיני מהשתלבות המתכת בבשר החי בתאונות דרכים? מטרמורפוזיס של אדם ליצור על-אנושי בדמות זבוב שטרם נראה בעולמנו? או אפילו חיבורים תוך-גופניים של פודים אורגניים בכדי להתחבר למציאות אלטרנטיבית ומדומה? התשובה המתבקשת תהיה, כמובן – צפייה בסרטיו של הבמאי הקנדי: דיוויד קרוננברג.

דיוויד קרוננברג

באמצע שנות ה-70, הבמאי המתחיל החל בפיתוח מקורי ושיטתי של ז'אנר האימה. סרטיו הראשונים באורך מלא: 'צמרמורת' (Shivers, 1975), 'התקף טירוף' (Rabid, 1977) ו-'צאצאים' (1979, The Brood), היו החלוצים של תת-ז'אנר האימה שפיתח, שעד היום, רבים ממעריציו מכנים אותו כ'אימת הגוף הויראלית'. בסרטים אלה, הביע קרוננברג את הפחדים מאיבוד הגוף האנושי לוירוס, מחלה או מגיפה שמחלחלת מבפנים, כשלרוב מדובר בגרימת טירוף מיני אפדמי (מגיפה כלל-עולמית) שמתעתד מקומפלקס דירות קטן בו הוא פורץ להשתלט בהדרגה על שארית העולם.

צמרמורת

עטיפת הסרט המקורית של 'Shivers'

 הסרטים של קרוננברג שהפכו לקאלט, אך לא צברו הצלחה מרובה בקופות (עם חריגות של הסרט  'הזבוב'), היו סרטיו משנות ה-80. החל מ'סורקים: שלטון המוח' (Scanners, 1980), וידאודרום (Videodrome, 1982), האזור המת (The Dead Zone, 1983) המבוסס על ספרו של סטיבן קינג, וכלה ב'הזבוב' (The Fly, 1986) ו-תאומי המריבה (Dead Ringers, 1988). סרטים אלה, עם יוצא דופן של 'הזבוב', עסקו יותר בהזיות פסיכופתולוגיות שנגרמות בגלל התערבות חיצונית.

'הזבוב'

בשלב זה של עשיית סרטיו, החל קרוננברג להתעסק מאוד בהתערבות הטכנולוגיה עם המודעות האנושית. היה זה ויליאם ס. בורוז, אחד מאבות הספרות האמריקנית של דור הביט, אדם אשר השפיע רבות על קרוננברג, שטען כי 'השפה היא וירוס'. קרוננברג ביטא את החשיבה הזו ברבים מסרטיו. בעיניי קרוננברג, השפה הקולנועית היא וירוס. התודעה והגוף הינם כה שבריריים עד שבקלות יכול לחדור לתוכם וירוס מגפתי, בין אם זה בצורת אפדמיה שפוגעת בגוף, ובין אם זה בצורת פסיכוזה של טירוף תודעתי-מיני.

בסרטו – 'וידאודרום', תיאר קרוננברג את השתלטות הטלוויזיה על חיינו. כאשר בני-האדם הופכים להיות מכורים לתוכנית אלימות פורנוגרפית המציגה עינויים ורציחות סנאף בערוץ בשם 'וידאודרום', מחלחל אות השידור למוחם וגורם לגידול שיוצר הזיות. אחת מן ההזיות היא טרנספורמציה של הטלוויזיה לבשר ודם, כאשר הגיבור של הסרט מנסה "לחדור" לתוכה. אחד המוטואים החזקים ביותר של הסרט, היא הטרנספורמציה לקראת הבשר החדש, עיבוד מחדש של התודעה לאיך שבעלי ערוץ 'וידאודרום' היו רוצים לתכנת את צופיהם. בסרט 'הזבוב', מדען המבצע ניסוי כושל בטלפורטציה על עצמו, מאבד מצלם דמותו ונהפך אט אט לזבוב האנושי הראשון מסוגו. קרוננברג אהב לשאול – 'מה בעצם הופך אותנו לאנושיים?', 'ממה אנחנו מורכבים מלבד בשר, דם ועצמות?', 'למה עוד אנחנו יכולים להיהפך ולהשתנות?', 'ומה באמת, מתחת לפני השטח, מרגש אותנו?'.

בסרטיו הבאים של שנות ה-90, יכול היה קרוננברג לעבד למסך שני רומנים מפורסמים של הסופרים שהשפיעו עליו כה רבות. הראשון מביניהם היה 'ארוחה עירומה', של ויליאם ס. בורוז משנות ה-50 (Naked Lunch, 1991), ספר שהיה לטענת קרוננברג, בגירסתו המלאה והשנויה במחלוקת – בלתי ישים לבימוי. קרוננברג לקח סצינות מ-4 ספרים של בורוז ואת סיפור הביוגרפיה האישי של הסופר, ועיבד גירסה שבעיניי מעריציו נחשבת עד היום ליצירת מופת. בזמנו, טען קרוננברג בעת כתיבת התסריט, שהתודעה שלו ושל בורוז עברו סימביוזה מוחלטת, ושהוא ובורוז הפכו לנפש חושבת אחת.

עטיפת הסרט 'ארוחה עירומה'

הרומן השני שעיבד למסך באותה העת, היה 'קראש' של ג'. ג'. באלארד משנות ה-70 (Crash, 1996), העיבוד הזה של קרוננברג נחשב עד היום לסרט הכי שנוי במחלוקת שעשה עד כה. בעוד שב'ארוחה עירומה', חקר קרוננברג את השפעות הסמים מעוררי ההזיות על התודעה, ב'קראש' חזר לנושא שעניין אותו בעבר – השתלבות המתכת בבשר בעת תאונות דרכים וכיצד גורם זה משחק אינטרס עבור כת פרוורטית שמשחזרת תאונות דרכים מפורסמות לצורך ריגוש מיני. נושא זה שהפך לגולת עבודתו של קרוננברג, זעזע מדינות רבות והסרט צונזר ונאסר להפצה במקומות רבים.

עטיפת הסרט 'קראש'

בשנות ה-2000, זנח את ז'אנר האימה לחלוטין, ועבר לבימוי סרטי איכות. הסרטים האחרונים שביים היו דווקא סרטי מאפיה הוליוודים עם שחקנים ידועי שם, כגון – 'היסטוריה של אלימות' (A History of Violence, 2005) ו-'סימנים של כבוד' (Eastern Promises, 2007), אשר זכו להצלחה שמרבית סרטיו המפורסמים ביותר מעולם לא קיבלו. ביולי 2008, יצאה לאוויר העולם אופרה ב-Théâtre du Châtelet אשר בפריס המבוססת על סרטו 'הזבוב'.

תמונה מתוך האופרה 'הזבוב'

יש כאלה שטענו כי סרטיו פרובוקטיביים מדיי, וכי האלימות מופרזת ואף קיצונית לעתים, אך מעריציו שליוו אותו במהלך כל תקופות גוף עבודתו, ממשיכים לייחל לימים בהם יחזור לעסוק בנושאים המקוריים והמרתקים שהתעסק בהם בעברו רצוף המחלוקת.