בשורת האפוקליפסה

"הדבר היחיד שאמן יכול לעשות הוא לדמיין את פרצופו שלו. נידונת לעד להיות אתה" (צ'אק פאלאניוק)

כתיבה היא תהליך האי-יציבות המנטאלית של האמן. הוא כותב מליבו הנוזלי. ואם ליבו תחת מעטה הכאב, אז גם החומר הכתוב שלו נידון לכך. חלק מאיתנו כותבים כדי לפלוט משהו החוצה. בדרך-כלל כאשר התודעה שלנו חושבת יותר מדיי בוולגריות ומהר מכדי שנוכל להבין, ואז אנחנו חייבים לשפוך זאת מעין התודעה שלנו על גבי הנייר. ממש כמו שאדם חולה יקיא את האוכל שאכל זמן לא רב קודם לכן. זה לא מוזר לציין או לחשוב שתהליך הכתיבה הוא כמו עיכול אוכל. ויליאם ס. בורוז קרא לספרו הידוע מכל – 'ארוחה עירומה', כמו כדי להצביע על התמודדותנו עם מה שנמצא בקצה המזלג.

חלקנו כותבים כדי להפסיק גירוד שאיננו יכולים לגרד. זה בתכלית נשמותינו להעביר את תודעתנו למילים שאנחנו מוצאים כל-כך עילאיות, כל-כך תהומיות, שלעתים אנחנו מסבים מבטנו מהן רק בכדי לשטוף אותן אל פח האשפה. אבל האם זה נותן לנו כוח עליהן? האם הכוח אינו שלנו לקחת מלכתחילה?

אלו המילים שלנו. אנחנו יצרנו אותן. הן לא הולכות לשום מקום אלא אם אנו נקבע זאת קודם לכן. יש לנו את הכוח למחוק מילה ולהחליפה באחת יותר עדינה במקום. יש לנו את הכוח להחליט באם (או לא) נשלח את המילים הללו שיוצרות משפט, פסקה, נאום, מונולוג, סיפור, נובלה, רומן – אל העולם הפתוח. אנחנו היחידים שיכולים לקבוע באם (או לא) מילים אלו ישבו במגירה, נרקבות עד שאיזה אופורטוניסט יציל אותן מגסיסתן אחרי שנעלם ויגאל אותן אל העולם כדי שנוכל להיות מוכרים ככותבים שמעולם לא הוכרו בחיינו חסרי הטעם.

הכתיבה, עבורי, היא החיים עצמם. אני יוצר את המילים הללו, כאשר הן רק דיו על נייר, אבל כשאתם קוראים אותן, יש להן את תמצית הקיום. במילים הפשוטות הללו, יש בני-אדם (בשר ודם). אלו יצורים חיים, מפלצות, פריקים, נופים נרחבים, בקתות עתיקות ומטונפות, כבישים אבודים של אפלה, מבנים רטובים מגשם של חוכמה אבודה, עולם חרוב של האפוקליפסה, ספינות טבועות מזרועותיו האימתניות של הקראקן האיום והנורא.

במילים הפשוטות הללו, יש עולם כל-כך בנוי ומורכב, שהוא פשוט יהמם את היצורים החיים שיקראו אותו. שיקראו כל מה שאי-פעם אתם תכתבו. אנחנו יוצרים את העולם הזה, ידידיי. אנחנו נותנים לו תרבות, את סעודת החיים, את אריכות החיים, את התמצית. אנחנו אלי האמת היחידים בעולם שאותו אנו יצרנו, ועם תנועת קסם זריזה של היד, יכולים אנו למחות אותו לחלוטין.

הדבר שגירה אותי ביותר, היה טקסט שפאלאניוק כתב בזמנו בספרו – 'יומן' (Diary): 

"זה, הוא אומר, משאיר אותנו חופשיים לצייר כל דבר, מאחר ואנחנו מציירים אך ורק את עצמנו. כתב היד שלך. הדרך שבה אתה הולך. דפוסי החרסינה שאתה בוחר. הכול נותן אותך מיד. כל דבר שאתה עושה מראה את ידיך".

"בגלל שהכול חשוב. כל פרט ופרט. אנחנו פשוט לא יודעים מדוע עדיין. הכול הינו פורטרט עצמי. יומן. היסטוריית הסמים המוחלטת שלך באחת משערותייך. הציפורניים שלך. הפרטים הפורנזיים. השיפולים של בטנך הינם מסמך. הצלוליטס בידיך מספר את כל סודותייך. שיניך מגלות אותך מיד. המבטא שלך. הקמטים סביב הפה והעיניים שלך. כל דבר שאתה עושה מראה את הפועל היוצא שלך".

כל דבר שאנחנו כותבים אודותיו, מדבר את שמנו, את נשמותינו. כל דבר שאנחנו אי-פעם נעשה, יהיה לכתוב אודות עצמנו. אנחנו לא נוכל במאת האחוזים לכתוב אודות אנשים אחרים, כי דברים מחיינו ימשיכו לצוץ כבמחול השדים האירוני והידוע לשמצה.

עטיפת ה-DVD של הסרט 'סטאלקר'

'סטאלקר' יצא ב-1979, על-ידי הבמאי הרוסי המפורסם, אנדריי טארקובסקי, והוא אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים.

איך אפשר לתאר את הסרט הזה? Poetry in emotion.
הסרט מספר אודות איזור המכונה The Zone. הזון הינו המקבילה הרוחנית והמיסטית לאסון צ'רנוביל.
בסרט מתואר הזון כיער ירוק ונטוש שבעבר נפל בו מטאור ששינה אותו. ממש כמו נסורת גרעינית שנשתמרה במקום.

The Zone

הסרט נע על גבול המציאות-דמיון, כשכל הזמן נראה כמו משהו רע ומפחיד עומד לקרות, אבל דבר לא קורה.
הזון מוגן על-ידי שוטרים ומאחורי גדר תיל. הסטאלקרים הינם מדריכים שלוקחים קבוצות קטנות של אנשים ומביאים אותם אל הזון באופן לא חוקי. מסתבר שבזון ישנו חדר מסוים שמי שנכנס לתוכו מקבל את המשאלה הכי כמוסה שבליבו.
בסרט הזה, גיבור הסרט – סטאלקר, לוקח עוד שני אנשים, אחד המכונה 'הכותב', ואחד המכונה 'המדען' או 'הפרופסור'.
הכותב הינו סופר שמחפש אחר תהילה והכרה, ומעלה שאלות פילוסופיות רבות אודות תבונה ואנושיות,
ואילו המדען, מגיע לזון במטרה מעט סמויה יותר, לחקור אותו ולתהות אם המקום הזה הוא טוב או רע לאנושות.

ה'כותב' ו'המדען' (בהתאמה)

לסטאלקר עצמו יש אישה, ובת המכונה 'Monkey' – שנאמר שהיא מוטנטית, שאותם הוא זונח בביתם בכל פעם שהוא לוקח אנשים אל עבר הזון. נראה כמו השהייה בזון גורמת לו לאושר שקשה להסביר. היא גורמת לו להרגיש חלק מהמקום, שייכות מאין כמוה. זה מתבטא במיוחד בפעם הראשונה שאנחנו רואים את החבורה מגיעה לזון, כשהסטאלקר נפרד מהם לכמה רגעים לבדו כדי להתייחד עם המקום. הוא נשכב על הדשא הרטוב, ונראה כמו כמעט נרדם.

ה'סטאלקר' מתייחד עם הזון

הסרט מעלה שאלות פילוסופיות רבות, אודות טבע האדם – והיצרים הסמויים והגלויים של כל אחד מאיתנו.
הדרך שבה הסרט צולם מרשימה ביותר. אני חושב שזה אחד הסרטים המצולמים מדהים ביותר שראיתי מימיי.
בהתחלה, האווירה נורא עכורה. הצבעים הם דיי בארשת של כרומה. אך כשהחבורה מגיעה לזון, פתאום הצבעוניות חוזרת לפעום. הגוונים הירוקים-חומים של הטבע כל-כך בוהקים, והערפילים שמעטרים את הקצוות, שממש אפשר להריח את הצמחים, לרצות להתפלש באדמה ולהתקרב לאמא טבע.

מראות נוף מהזון

קראתי ב-IMDB, שאחרי שכל הסרט כבר היה מצולם לגמרי, הנגטיבים שלו נהרסו במעבדה, וטארקובסקי נאלץ לצלם אותו מהתחלה From scratch. אולי אני הייתי מתייאש אחרי מפלה כזאת. הוא בוודאי לא.

בדרך אל 'החדר'

(קטע יפהפה מתוך הסרט)

הסרט מבוסס על סיפור מאת האחים בוריס וארקדי סטרוגאצקי בשם 'Roadside Picnic'.
אני כמעט משוכנע שהוא תורגם לעברית תחת השם 'פיקניק בשולי הדרך', אבל מזמן שלא פגשתי בו.
אולי אפשר להשיג אותו בספריות הקרובות לביתכם – זכור לי שאני נתקלתי בו פעם שם שנים רבות אחורה, עוד לפני שראיתי את הסרט המדובר. ספר דיי דק וצנום. מעניין אותי מה הוא מכיל.

Roadside Picnic

בעקבות הסרט והספר יצא גם משחק וידאו בשם 'S.T.A.L.K.E.R: Shadow of Chernobyl',
שעלילתו מעט שונה, אבל הקונספט דומה. גם הוא מתרחש בזון, ואנו משחקים סטאלקר מול סטאלקרים יריבים. אומרים שהוא אחד המשחקים היותר ריאליסטיים שנוצרו אל מסך המחשב על אף המימד העל-טבעי. אחריו יצאו גם שני משחקים נוספים: S.T.A.L.K.E.R: Clear Sky (פריקוול) ו-S.T.A.L.K.E.R: Call of Pripyat (סיקוול).

(סרט הפתיחה של המשחק הראשון)