"הדבר היחיד שאמן יכול לעשות הוא לדמיין את פרצופו שלו. נידונת לעד להיות אתה" (צ'אק פאלאניוק)
כתיבה היא תהליך האי-יציבות המנטאלית של האמן. הוא כותב מליבו הנוזלי. ואם ליבו תחת מעטה הכאב, אז גם החומר הכתוב שלו נידון לכך. חלק מאיתנו כותבים כדי לפלוט משהו החוצה. בדרך-כלל כאשר התודעה שלנו חושבת יותר מדיי בוולגריות ומהר מכדי שנוכל להבין, ואז אנחנו חייבים לשפוך זאת מעין התודעה שלנו על גבי הנייר. ממש כמו שאדם חולה יקיא את האוכל שאכל זמן לא רב קודם לכן. זה לא מוזר לציין או לחשוב שתהליך הכתיבה הוא כמו עיכול אוכל. ויליאם ס. בורוז קרא לספרו הידוע מכל – 'ארוחה עירומה', כמו כדי להצביע על התמודדותנו עם מה שנמצא בקצה המזלג.
חלקנו כותבים כדי להפסיק גירוד שאיננו יכולים לגרד. זה בתכלית נשמותינו להעביר את תודעתנו למילים שאנחנו מוצאים כל-כך עילאיות, כל-כך תהומיות, שלעתים אנחנו מסבים מבטנו מהן רק בכדי לשטוף אותן אל פח האשפה. אבל האם זה נותן לנו כוח עליהן? האם הכוח אינו שלנו לקחת מלכתחילה?
אלו המילים שלנו. אנחנו יצרנו אותן. הן לא הולכות לשום מקום אלא אם אנו נקבע זאת קודם לכן. יש לנו את הכוח למחוק מילה ולהחליפה באחת יותר עדינה במקום. יש לנו את הכוח להחליט באם (או לא) נשלח את המילים הללו שיוצרות משפט, פסקה, נאום, מונולוג, סיפור, נובלה, רומן – אל העולם הפתוח. אנחנו היחידים שיכולים לקבוע באם (או לא) מילים אלו ישבו במגירה, נרקבות עד שאיזה אופורטוניסט יציל אותן מגסיסתן אחרי שנעלם ויגאל אותן אל העולם כדי שנוכל להיות מוכרים ככותבים שמעולם לא הוכרו בחיינו חסרי הטעם.
הכתיבה, עבורי, היא החיים עצמם. אני יוצר את המילים הללו, כאשר הן רק דיו על נייר, אבל כשאתם קוראים אותן, יש להן את תמצית הקיום. במילים הפשוטות הללו, יש בני-אדם (בשר ודם). אלו יצורים חיים, מפלצות, פריקים, נופים נרחבים, בקתות עתיקות ומטונפות, כבישים אבודים של אפלה, מבנים רטובים מגשם של חוכמה אבודה, עולם חרוב של האפוקליפסה, ספינות טבועות מזרועותיו האימתניות של הקראקן האיום והנורא.
במילים הפשוטות הללו, יש עולם כל-כך בנוי ומורכב, שהוא פשוט יהמם את היצורים החיים שיקראו אותו. שיקראו כל מה שאי-פעם אתם תכתבו. אנחנו יוצרים את העולם הזה, ידידיי. אנחנו נותנים לו תרבות, את סעודת החיים, את אריכות החיים, את התמצית. אנחנו אלי האמת היחידים בעולם שאותו אנו יצרנו, ועם תנועת קסם זריזה של היד, יכולים אנו למחות אותו לחלוטין.
הדבר שגירה אותי ביותר, היה טקסט שפאלאניוק כתב בזמנו בספרו – 'יומן' (Diary):
"זה, הוא אומר, משאיר אותנו חופשיים לצייר כל דבר, מאחר ואנחנו מציירים אך ורק את עצמנו. כתב היד שלך. הדרך שבה אתה הולך. דפוסי החרסינה שאתה בוחר. הכול נותן אותך מיד. כל דבר שאתה עושה מראה את ידיך".
"בגלל שהכול חשוב. כל פרט ופרט. אנחנו פשוט לא יודעים מדוע עדיין. הכול הינו פורטרט עצמי. יומן. היסטוריית הסמים המוחלטת שלך באחת משערותייך. הציפורניים שלך. הפרטים הפורנזיים. השיפולים של בטנך הינם מסמך. הצלוליטס בידיך מספר את כל סודותייך. שיניך מגלות אותך מיד. המבטא שלך. הקמטים סביב הפה והעיניים שלך. כל דבר שאתה עושה מראה את הפועל היוצא שלך".
כל דבר שאנחנו כותבים אודותיו, מדבר את שמנו, את נשמותינו. כל דבר שאנחנו אי-פעם נעשה, יהיה לכתוב אודות עצמנו. אנחנו לא נוכל במאת האחוזים לכתוב אודות אנשים אחרים, כי דברים מחיינו ימשיכו לצוץ כבמחול השדים האירוני והידוע לשמצה.
בשורת האפוקליפסה 
