Posts Tagged ‘סימולקרה’

על טירוף תוכניות הריאליטי לפי בודריאר

מתוך ספרו של ז'אן בודריאר (1981) – 'סימולקרות וסימולציה' (תרגום מצרפתית: אריאלה אזולאי).

עמוד 33:

הניסיון האמריקני של טלוויזיית-האמת שנוסתה ב-1971 עם משפחת לוד (Loud) ממשיך להתייחס לאידיאולוגיה זו של הנחווה, של ההוצאה מהקבר, של הממשי בבנאליות הבסיסית שלו, באותנטיות הרדיקלית: שבעה חודשי צילום ללא הפסקה, שלוש מאות שעות של צילום ישיר, בלי תסריט או תרחיש, אודיסיאה של משפחה, הדרמות שלה, תענוגותיה, התהפוכות שלה, נון-סטופ – בקיצור, מסמך היסטורי "גולמי" ו"הניצול המוצלח ביותר של הטלוויזיה, שבקנה מידה של חיי היומיום שלנו ניתן להשוותו לסרט של הנחיתה על הירח". העניין מסתבך מעצם העובדה שהמשפחה התפרקה במהלך הצילומים: המשבר התפרץ, הלודים נפרדו וכו'. מכאן הפולמוס שאינו ניתן להכרעה: האם הטלוויזיה אחראית? מה היה קורה אילו לא הייתה שם הטלוויזיה?

מעניינת עוד יותר היא הפנטזמה של צילום הלודים כאילו הטלוויזיה לא הייתה שם. נצחונו של הבמאי היה באמירה: "הם חיו כאילו לא היינו שם". נוסחה אבסורדית, פרדוקסלית – לא אמיתית ולא שקרית: אוטופית. ה"כאילו לא היינו שם" שקול ל"כאילו אתם הייתם שם". אוטופיה זו, פרדוקס זה – הם שהקסימו את עשרים מיליוני צופי הטלוויזיה, הרבה יותר מן ההנאה "הפרברטית" שבחילול אינטימיות.

עמוד 34:

אנחנו רואים כך את מה שהממשי לא היה מעולם (אבל "כאילו הייתם שם"), ללא המרחק שיוצר את המרחב הפרספקטיבלי ואת ראיית העומק שלנו (אבל "אמיתי יותר מהטבע"). התענגות על הסימולציה המיקרוסקופית שמעבירה את הממשי להיפר-ממשי (אותו הדבר מתרחש באופן דומה גם בפורנו, שם ההיקסמות מטאפיזית הרבה יותר ממינית).

משפחה זו, אגב, כבר היתה היפר-ממשית מעצם הבחירה בה: משפחה אמריקנית אידיאלית טיפוסית, בית קליפורני, שלוש חניות, חמישה ילדים, מעמד חברתי ומקצועי נוח, עקרת בית גאה, מעמד בינוני גבוה. במובן מסוים, הועידה אותה מושלמות סטטיסטית זו למות. גיבורה אידיאלית של אורח החיים האמריקני, היא נבחרה כמו הקרבנות העתיקים כדי שיהללו אותה וכדי למות לאור המדיום. גורל מודרני, מפני שכשהשמים שוב אינם ממטירים אש על הערים המושחתות, חוצה העדשה את הממשות הנחווית כמו קרן לייזר כדי להורגה. "הלודים: משפחה שפשוט הסכימה להתמסר לטלוויזיה, ולמות עקב כך", יאמר הבמאי. מדובר אם כן בתהליך של הקרבה, בחזיון ראווה של הקרבה המוגש לעשרים מיליון אמריקנים. הדרמה הליטורגית של חברת המונים.

טלוויזיית-אמת. מושג רב-משמעי ומשום כך נערץ, האם זאת האמת של המשפחה המסוימת או האמת של הטלוויזיה? למעשה, הטלוויזיה היא האמת של הלודים, היא האמיתית, היא שמייצרת אמת. אמת שכבר אינה משקפת כזו של המראה, אף לא פרספקטיבית כמו השיטה הפאנאופטית והמבט, אלא מניפולטיבית, של המבחן שמתחקר ושואל, הלייזר המגשש וקוטע, תבניות ששומרות את הרצפים המחוררים שלכם, הקוד הגנטי ששולט בשילובים שלכם, התאים שמיידעים את היקום החושי שלכם. זו האמת שמשפחת לוד הוכפפה לה באמצעות המדיום של הטלוויזיה, ובמובן זה מדובר בהמתה (אבל האם עדיין מדובר באמת?).

עמוד 35:

עניין אחר כשמדובר בלודים: "אינכם צופים עוד בטלוויזיה, הטלוויזיה היא שצופה בכם (חיה אתכם)", או אפילו, "אינכם מאזינים עוד לבלי פאניקה, בלי פאניקה מאזינה לכם" – תפנית שלמה של מערך הפיקוח הפאנאופטי (לפקח ולהעניש) לשיטת הרתעה בה מתבטלת ההבחנה בין הפסיבי לאקטיבי. שוב אין חובת כפיפות לדגם, או למבט. "אתם הדגם!", "אתם עצמכם הרוב!". זהו המדרון של חברתיות היפר-ממשית, שכמו בפעולה הסטטיסטית הממשי מתערבב עם הדגם, או עם המדיום, כמו בפעולה של הלודים. זהו השלב המאוחר של היחד החברתי, השלב שלנו, שכבר אינו של השידול (העידן הקלאסי של התעמולה, האידיאולוגיה, הפרסום וכו'), אלא של ההרתעה: "אתם המידע, אתם החברתי, אתם האירוע, זה נוגע לכם, זכות הדיבור שלכם וכו' ". היפוך שבאמצעותו אי אפשר כבר לאתר ערכאה של הדגם, של השלטון, של המבט, של המדיום עצמו, כיוון שאתם כבר מצויים תמיד בצד השני. אין עוד סובייקט, אין עוד נקודת מיקוד, אין עוד מרכז או פריפריה: שיפוע טהור או פיתול מעגלי. שוב אין אלימות או פיקוח: "המידע" לבדו, עוקצנות סודית, תגובת שרשרת, קריסה איטית וסימולקרות של מרחב בהן מוסיף אפקט הממשות לשחק.

עמוד 36:

שוב אי-אפשר לתפוס את המדיום עצמו בתור שכזה (כמדיום ספקטקולרי), והבלבול בין המדיום למסר (מקלוהן) הוא הנוסחה הגדולה הראשונה של עידן חדש זה.

עמוד 37:

שוב אין מדיום במובן המילולי: שוב אי אפשר לתפוס אותו, הוא מפוזר ומשתבר בממשי, ואי אפשר לאפילו כבר לומר שהשתנה. התערבות כזו של המדיום, נוכחות ויראלית, מקומית, כרונית, מעוררת בהלה, ואי יכולת לבודד את השפעותיו שלו – בצורת רוחות רפאים, כמו פסלי פרסומות הלייזר במרחב הריק, אירוע מסונן על-ידי המדיום – התמוססותה של הטלוויזיה בתוך החיים, התמוססות החיים בטלוויזיה – תמיסה כימית שאי-אפשר להבחין בה: כולנו לודים שנועדו לא להתפרצות, ללחץ, לאלימות ולסחיטה של המדיה ושל הדגמים, אלא להשראתם [החשמלית], להסתננותם, לאלימותם הסמויה-קריאה.

מודעות פרסומת