Posts Tagged ‘לא ארץ לזקנים’

The Road (הכביש) – Cormac McCarthy: אודות הספר

עטיפת הספר

 "כבישים? במקום אליו אנחנו הולכים אנחנו לא צריכים כבישים"
(מתוך 'בחזרה לעתיד' – רוברט זמקיס)

——————————

מבעד לאבחת האפרוריות של השמיים אפופי האפר, סופת הגשם ברקה והבזיקה בקול מעורר אימה ופלצות.
על גבי האדמה הנרקבת רקוקת התולעים הזדחלו השניים. האיש – מזוקן ומטונף עד לכדי חוסר תצורה אנושית, משתעל דם עד שלא יכול הוא להשתעל עוד. הילד – שיערו הרטוב נדבק למצחו והוא אינו ממאן להתירו, בגדיו הסמרטוטיים מתפוררים יותר ויותר עם כל יום שעובר. ולימים אין זמן ואין סיבה עוד. העולם האפוקליפטי הזה נסדק ונקרע עם כל רעם שמכה בשמי הלילה השחורים, כשהאב ובנו פוסעים בנעליהם הפרומות קילומטרים על גבי קילומטרים על פני האדמה המפורקת והארורה הזו ששנים רבות אנשים רבים פסקו מלהתהלך בה. אלה שעדיין בחיים – פנו לרצח המוני, אינוס נשים ובכדי לאכול את עובריהן, וקניבליזם של גופות מתות, גם אם עדיין לא חדלה נשימתן מלהתקיים.
בין סדרי העולם הזה, במקום בו אין טעם לחיים, אך החיים ממשיכים להתקיים בצורה נטולת סיבה וודאית,
האיש נטול השם מנסה להוביל את בנו הצעיר דרך-דרך החתחתים האורבנית, מבעד ליערות, כשלאורך כל הדרך הם פוסעים דרך הכביש. הכביש הוא אם כל הדרכים, הכביש הוא התווי וציון הדרך היחידי שאיכשהו נותר שלם מהעולם המפורק, הכביש הוא האות המסמן לרעות שיבואו, אך יותר מכל – הכביש הוא הגאולה, כי הכביש הוא סימן ההיכר לסוף הדרך, הדרך שאותה האיש מנסה להנחיל לבנו – יעד לא ידוע, אל עבר החוף הדרומי, שם אולי יהיה טוב יותר, שם אולי כבר לא יתעוררו לצינת הלילה ולעוד בכי בלתי נשלט על החיים הארורים שהינם שלהם. בין לבין, מבליחות השיחות המונוטוניות והמינימליסטיות, שתמיד איכשהו מסתיימות ב'אוקיי'. הבן הסובל מחלומות סיוטיים שהוא אינו מעוניין לחלוק עם אביו לעומת האב הסובל מפלאשבקים אודות אשתו שנטלה את חייה משום שלא הייתה מסוגלת להתמודד עם נסיבות החיים, והותירה את האב לטפל לבד בבנו, לדאוג לו בעולם מרוסק. אין ממש עלילה בסיפור הזה. זהו יותר סיפור הישרדות. איפה משיגים אוכל כשכבר הכול נגמר במשך השלושה ימים האחרונים והגוף נעשה חלש. החיפוש השיטתי הזה בין בית נטוש אחד לאסם מפורק אחר בעודם מחפשים אחרי שאריות שהבוזזים פיספסו בדרך. השמחה הבלתי נשלטת על כך שמצאו בונקר קבור באדמה עם ערימות אוכל שהבן מעולם לא ידע להכיל בחייו הקצרים, מיטה חמה, אמבטיה רותחת, בייקון וביצים על צלחת חרסינה, טחינת פולי הקפה בשביל למזוג לספל מהבהיל. הנאות החיים, אבל אי-אפשר להישאר שם הרבה זמן, כי כפי שהם מצאו את המקום, כך ימצאו אותם האחרים וכשהרעב שולט בראש, כך הפעולות למען הטוב והאדיבות שבעולם נמחקת ונשארת רק הרצחנות והשנאה התהומית. וכך הם עוזבים את המקום לטובת עוד אכילה מקופסאות שימורים חצי ריקות, לטובת שינה מתחת ליריעת פלסטיק כשהגשם מכה בראשם, לצד התעוררות לעוד בכי בלתי נשלט ושיעול בלתי פוסק שעלול לסמל מוות. האב שהולך לקושש עצים בכדי להחיות את המדורה, הפחד שמא האש והעשן יגלו את מיקומם לאנשים הרעים. לאב שנותרו רק שני כדורים באקדח (ואיתם הוא מהתל בעצמו האם יוכל בבוא היום להשתמש בהם על בנו ועליו בעת סכנה שיהיה בלתי אפשרי לברוח ממנה) והאם נשארו עוד "אנשים טובים" בעולם הזה? לכל אחד יש אינטרס לשרוד, גם על חשבון האחר. אבל לא האב ובנו, הם "כל עולמו האחד של השני", וזהו הסיפור שלהם עד סופו המר…

קורמאק מקארת'י, יוצר 'הכביש', 2006 (תורגם בעברית כ'הדרך'),  הוא אותו הבחור המבוגר שכתב את 'לא ארץ לזקנים' שבעקבותיו יצא הסרט זוכה האוסקר – 'ארץ קשוחה'. מספר זה (הכביש), שנחשב ליצירת המופת של מקארת'י לפי דעתם של עשרות מבקרים, עומד גם לצאת סרט, תחת ההגה של ג'ון הילקוט.
בכיבובו של ויגו מורטנסן – בתור האב.
קודי-סמית' מק'פי – בתור הבן.
שרליז ת'רון – בתור האישה.
ובתפקידים משניים וקטנים: גאי פירס, מולי פרקר ורוברט דובאל.

פוסטר הסרט

הטריילר:

מודעות פרסומת