Posts Tagged ‘הדרך’

The Path: רשומה על משחק הוידאו – השביל הסוריאליסטי אל עבר הלא נודע

לפני כמה זמן רכשתי לידיי את משחק הוידאו האמנותי – 'The Path' של חברת Tale of tales.
השאלה שיוצרי המשחק שואלים את הקהל שלהם היא:
ידוע לנו שציור יכול להיות אמנות. שסרט יכול להיות אמנות, שספר יכול להיות אמנות וכן הלאה.
האם גם משחק וידאו יכול להיות אמנות?
ב-The Path, הם מוציאים זאת לפועל בכל רמ"ח איבריהם.

 

The Path הוא משחק וידאו, אומנם, אך עלילתו אינו משנה. קונספט המשחק הוא לבחור אחת מ-6 ילדות\נערות בגילאים שונים, ולהוביל אותן דרך השביל במעבה היער אל הבית של סבתא. נשמע מוכר? ממש אגדות האחים גרים.
וכך זה ממש מתבצע. הם טוענים שהמשחק הוא כמו רומן של אנג'לה קארטר בארשת של הסימס.
אנג'לה קארטר, למי שלא יודע, היא סופרת אמריקנית מאמצע המאה ה-20, שהייתה ידועה בלקחת סיפורי אגדות של האחים גרים ולתת להם ארשת פוסט-מודרנית פמיניסטית ומורבידית להפליא. השפה של קארטר מורכבת ופתלתלה, אפשר לראות את זה בסיפור כמו – 'בתו של המוציא להורג' שאולי יום אחד אתרגם לעברית.
יצאו מספר סרטי קולנוע בהתבסס על סיפוריה של קארטר, הידועים שבהם:
1. The Company of Wolves – סרט מדהים מאת ניל ג'ורדן (משחק הדמעות, ראיון עם הערפד)
2 .The Magic Toyshop – סרט סוריאליסטי והזוי מאת יוחנן טרמפפולו השלישי (לא זכור לי מי באמת ביים את הסרט, ואין לי חשק לבדוק כרגע. אני בטוח שתצליחו לגלות בעצמכם אם זה ממש יעניין אתכם).

הסרט הראשון יותר מתאים למה שמנסים לעשות ב-The Path, שם מסופר על עיבוד פוסט-מודרני לסיפור כיפה אדומה,
שבה הסבתא מספרת לנכדתה שבתוך כל אדם מסתתר זאב. וכידוע (ולמי שלא ידוע, אפשר להביט בפוסטר של הסרט), יש סצינה שבה זאב באמת פורץ מתוך גופו של אדם (בסצינה מורבידית ואפופת סיוטים למדיי).

חבורת זאבים

פוסטר סרטו של ניל ג'ורדן - 'חבורת זאבים'

עכשיו, The Path אומנם אומר לנו – "לכו ישר לבית של סבתא, ואל תסטו מהנתיב" אבל הוא מעודד את השחקנים לסטות מהנתיב ולחקור מה מתרחש ביער. וזה בעצם עיקר המשחק. הגילויים הסוריאליסטיים. אם הולכים ישר לבית של סבתא, ומסיימים את המשחק תוך 5 דקות, פרטי הסיכום של המשחק מודיעים לנו כי נכשלנו. היער מרתק באופיו.
יש למשל טלוויזיה באמצע היער. יש אדם שסוחב שטיח מגולגל (עם רמז שאולי זו גופה), ומסתבר שהוא נחשב ל"הזאב" של המשחק שאם מתקרבים אליו יותר מדיי, דברים לא נעימים יתרחשו. בשיטוט ביער אפשר למצוא כל מיני דברים. אביזרים שעדיין לא מושג מה השימוש בהם.
אפשר לפגוש דמויות נוספות, כמו ילדה לבושה בלבן שמובילה אותנו לכל מיני מקומות ועוזרת לנו לאסוף חפצים שאולי לבד לא היינו מגלים. יש פרחים לאסוף, יש נוצות שמפוזרות באיזה מתחם. יש מבנים סודיים עם דלתות נסתרות.
אגב, גם הבית של סבתא משתנה מבפנים יחסית לאיך שנתקדם במשחק, וכך ישנם מספר סופים אפשריים ומפתיעים. רובם דיי מורבידיים.

עם זאת, עם כל אווירת האימה והסיוט שיש למשחק, אין בו סצינות גרפיות בוטות או קשות לצפיה או לעיכול, אבל הרמזים של הסאב-טקסטיות הם שעושים את המשחק למתאים למבוגרים בעיקר. למשל, אם אחת הדמויות שלנו נאנסת, לא מראים זאת באופן מפורש, אלא רק מוצאים אותה שוכבת מפורקת באמצע השביל, וגשם זלעפות ממטיר עליה, וכשהיא תקום, היא תלך בצעדים איטיים ומדודים בעודה מחבקת את עצמה. כלומר, גם לדמויות שבחרנו יש אופי משל עצמן, והן
יוליכו אותנו בדרכיהן הנסתרות ויעצרו להסתכל על דברים בדרך מבלי שאנחנו נבחר בכך. וזה מעניין מאוד, כי אנחנו לומדים את הפסיכולוגיה של כל דמות ודמות, לומדים על מה מעניין אותן, לומדים על העבר שלהן תוך כדי ההתקדמות.

The Path הוא משחק יוצא דופן ומיוחד במינו. ממה שנתקלתי, אין בו דיבורים בכלל, מדיי פעם יוקרנו על המסך מספר מילים בודדות שמשקפות את מה שהדמות שבחרנו חושבת. אבל זה קורה לעתים נדירות, והשפה לא מסובכת. כדאי גם לציין שעל המוזיקה והקולות אמונה האמנית היוצרת והמלחינה הניסיונית Jarobe, שמספר מנעימותיה המטרידות שנמצאות במשחק אפשר למצוא באתר (הנמצא בסוף הכתבה). 

מסך בחירת הדמויות במשחק

מעבר לכביש הזה מתחיל השביל אל עבר ביתה של סבתא. בעצם כאן המשחק מתחיל בכל פעם מחדש

אחת מהנערות שתובילו במהלך השיטוטים ביער

חיבוק בכדי להפיג את הבדידות, עם הילדה המסתורית בלבן

האתר של המשחק נמצא כאן, במידה ותרצו להתרשם מהפרומו,
ואולי אף לרכוש אותו. המחיר באמת לא יקר, 10 דולר, שזה פחות מ-40 ש"ח. ולמשחק כל-כך מושקע וייחודי, זה שווה את המחיר. לדעתי חשוב במיוחד לתמוך בחברות עצמאיות קטנות כאלו ולרכוש מהם את המשחק במקום להוריד אותו פיראטית.
אני עשיתי כך, מבלי להסס, וכסף אינו מצרך זמין עבורי כפי שהייתי רוצה שיהיה.
אני פשוט יודע לזהות יהלומים כשאני פוגש בהם.
ממליץ בחום. (The Path – Tale of Tales (2009.

(טריילר תצוגה של המשחק)

מודעות פרסומת

The Road (הכביש) – Cormac McCarthy: אודות הספר

עטיפת הספר

 "כבישים? במקום אליו אנחנו הולכים אנחנו לא צריכים כבישים"
(מתוך 'בחזרה לעתיד' – רוברט זמקיס)

——————————

מבעד לאבחת האפרוריות של השמיים אפופי האפר, סופת הגשם ברקה והבזיקה בקול מעורר אימה ופלצות.
על גבי האדמה הנרקבת רקוקת התולעים הזדחלו השניים. האיש – מזוקן ומטונף עד לכדי חוסר תצורה אנושית, משתעל דם עד שלא יכול הוא להשתעל עוד. הילד – שיערו הרטוב נדבק למצחו והוא אינו ממאן להתירו, בגדיו הסמרטוטיים מתפוררים יותר ויותר עם כל יום שעובר. ולימים אין זמן ואין סיבה עוד. העולם האפוקליפטי הזה נסדק ונקרע עם כל רעם שמכה בשמי הלילה השחורים, כשהאב ובנו פוסעים בנעליהם הפרומות קילומטרים על גבי קילומטרים על פני האדמה המפורקת והארורה הזו ששנים רבות אנשים רבים פסקו מלהתהלך בה. אלה שעדיין בחיים – פנו לרצח המוני, אינוס נשים ובכדי לאכול את עובריהן, וקניבליזם של גופות מתות, גם אם עדיין לא חדלה נשימתן מלהתקיים.
בין סדרי העולם הזה, במקום בו אין טעם לחיים, אך החיים ממשיכים להתקיים בצורה נטולת סיבה וודאית,
האיש נטול השם מנסה להוביל את בנו הצעיר דרך-דרך החתחתים האורבנית, מבעד ליערות, כשלאורך כל הדרך הם פוסעים דרך הכביש. הכביש הוא אם כל הדרכים, הכביש הוא התווי וציון הדרך היחידי שאיכשהו נותר שלם מהעולם המפורק, הכביש הוא האות המסמן לרעות שיבואו, אך יותר מכל – הכביש הוא הגאולה, כי הכביש הוא סימן ההיכר לסוף הדרך, הדרך שאותה האיש מנסה להנחיל לבנו – יעד לא ידוע, אל עבר החוף הדרומי, שם אולי יהיה טוב יותר, שם אולי כבר לא יתעוררו לצינת הלילה ולעוד בכי בלתי נשלט על החיים הארורים שהינם שלהם. בין לבין, מבליחות השיחות המונוטוניות והמינימליסטיות, שתמיד איכשהו מסתיימות ב'אוקיי'. הבן הסובל מחלומות סיוטיים שהוא אינו מעוניין לחלוק עם אביו לעומת האב הסובל מפלאשבקים אודות אשתו שנטלה את חייה משום שלא הייתה מסוגלת להתמודד עם נסיבות החיים, והותירה את האב לטפל לבד בבנו, לדאוג לו בעולם מרוסק. אין ממש עלילה בסיפור הזה. זהו יותר סיפור הישרדות. איפה משיגים אוכל כשכבר הכול נגמר במשך השלושה ימים האחרונים והגוף נעשה חלש. החיפוש השיטתי הזה בין בית נטוש אחד לאסם מפורק אחר בעודם מחפשים אחרי שאריות שהבוזזים פיספסו בדרך. השמחה הבלתי נשלטת על כך שמצאו בונקר קבור באדמה עם ערימות אוכל שהבן מעולם לא ידע להכיל בחייו הקצרים, מיטה חמה, אמבטיה רותחת, בייקון וביצים על צלחת חרסינה, טחינת פולי הקפה בשביל למזוג לספל מהבהיל. הנאות החיים, אבל אי-אפשר להישאר שם הרבה זמן, כי כפי שהם מצאו את המקום, כך ימצאו אותם האחרים וכשהרעב שולט בראש, כך הפעולות למען הטוב והאדיבות שבעולם נמחקת ונשארת רק הרצחנות והשנאה התהומית. וכך הם עוזבים את המקום לטובת עוד אכילה מקופסאות שימורים חצי ריקות, לטובת שינה מתחת ליריעת פלסטיק כשהגשם מכה בראשם, לצד התעוררות לעוד בכי בלתי נשלט ושיעול בלתי פוסק שעלול לסמל מוות. האב שהולך לקושש עצים בכדי להחיות את המדורה, הפחד שמא האש והעשן יגלו את מיקומם לאנשים הרעים. לאב שנותרו רק שני כדורים באקדח (ואיתם הוא מהתל בעצמו האם יוכל בבוא היום להשתמש בהם על בנו ועליו בעת סכנה שיהיה בלתי אפשרי לברוח ממנה) והאם נשארו עוד "אנשים טובים" בעולם הזה? לכל אחד יש אינטרס לשרוד, גם על חשבון האחר. אבל לא האב ובנו, הם "כל עולמו האחד של השני", וזהו הסיפור שלהם עד סופו המר…

קורמאק מקארת'י, יוצר 'הכביש', 2006 (תורגם בעברית כ'הדרך'),  הוא אותו הבחור המבוגר שכתב את 'לא ארץ לזקנים' שבעקבותיו יצא הסרט זוכה האוסקר – 'ארץ קשוחה'. מספר זה (הכביש), שנחשב ליצירת המופת של מקארת'י לפי דעתם של עשרות מבקרים, עומד גם לצאת סרט, תחת ההגה של ג'ון הילקוט.
בכיבובו של ויגו מורטנסן – בתור האב.
קודי-סמית' מק'פי – בתור הבן.
שרליז ת'רון – בתור האישה.
ובתפקידים משניים וקטנים: גאי פירס, מולי פרקר ורוברט דובאל.

פוסטר הסרט

הטריילר: