מכיל ספוילרים בנוגע להתפתחות העלילה ולסוף הסרט

בימוי: אוליבר סטון.

שחקנים: וודי הארלסון, ג'ולייט לואיס, רוברט דאוני ג'וניור, טומי לי-ג'ונס, טום סייזמור.

מבוסס על תסריט מאת: קוונטין טרנטינו.

פוסטר הסרט - 'רוצחים מלידה'

אנתח את הסרט לפי שתי פרדיגמות (הפרדיגמה הריאליסטית והפרדיגמה הקלאסית):    

מאפייני הפרדיגמה הריאליסטית הבאים לידי ביטוי בסרט:    

       1. שם הסרט מרמז על ריאליזם בנוגע לטבע האדם, החברה ופשר הדמויות המוצגות בסרט – 'רוצחים מלידה', מתאר זוג נאהבים, מיקי ומלורי נוקס, קורבנות להתעללות פיזית ורגשית במשפחתם היוצאים למסע של קטל והרג ברחבי ארה"ב בשם האהבה והאלימות הגואה בהם.  

       2. עיסוק בתקופות קריטיות בחייהם של הדמויות – הסרט מתאר את ההתעללויות שספגו שני האנטי-גיבורים, מציג סיבות ומניעים ומלווה אותנו דרך מסע הרציחות שהם מבצעים עד לתפיסתם בידי רשויות החוק ושוב במהלך בריחתם מבית הסוהר.  

         3. אין עקרון של בהירות נרטיבית. הסרט מתחיל מהאמצע, חוזר להתחלה, מדלג לקצת יותר מאוחר באמצע, נזכר בעבר שוב ברגעים מסויימים וכן הלאה.  

       4. הסרט עשוי בצורה שמשלבת עלילתיות ודוקומנטריות. יש רגעים שבהם מראיינים את הקהל על דעתם לגבי הרציחות של מיקי ומלורי וזה נותן נופך ריאליסטי לסרט. בנוסף, ישנם קטעים מתוכנית פסאודו-דוקומנטרית "America's Maniacs" שמתארת פרופיל של רוצחים סידרתיים רבים, ובמקרה זה את של מיקי ומלורי נוקס. ישנה סאטירה על התערבות התקשורת במציאות בכך שראש התוכנית מבקש להוסיף קלוז-אפים ולשנות את הסדר המציאותי של איך שהתרחשו הדברים. זה דווקא מנוגד לפרדיגמה הריאליסטית ואדון על כך בפרדיגמה השנייה. ויש אספקט מעניין של סצינה שבה מראים את הנקמה של מיקי במשפחתה של מלורי על שנים של התעללותם בה, וכל הסצינה מבויימת כתוכנית ריאליטי קומית כולל צחוק הקהל מהמשפטים הקשים שאומר אביה לילדתו, מלורי.  

       5. הבלטה של דברים מיוחדים או התנהגות חריגה – ישנה הבלטה מופרזת של האלימות ושל אי-השפיות; במשך כל הסרט אנחנו נתקלים בדמויות מעוותות גם בצד הנכון של החוק, וזה גורם לנו דווקא להזדהות עם האנטי-גיבורים 'הרעים' כביכול, הנראים כשפויים ביותר מבין כל השאר.  

בנוסף, הסרט כולל מרכיבים אומנותיים שמתמקדים בהם להמחשת הסיפור. בין אם זה אש שנוספה בעריכה או משפטים שמוקרנים על הדמויות, פלאשים מהירים של יצורים דמונים מדממים, קטעי קליפים מסרטים שונים שמשרים אווירה אלימה או מהווים נדבך למחשבותיהן של הדמויות.    

 ביקורת לפי פרדיגמה זו – הבמאי עושה מניפולציה בעזרת כישורי עריכה אסתטיים, זוויות צילום ביזאריות ותאורה משונה בכדי ליצור לנו אווירה מיוחדת ומסוימת ולעורר בנו גועל מהאלימות. עם זאת, הוא גם עושה לעיתים גלוריפיקציה של האלימות ומציג אותה כדבר גזעי ומשעשע, אך בכל פעם שמוצג מקרה אלים מדיי, הוא מיד משלב קטע שמצדיק ונותן סיבה הגיונית לכך, ובכך יוצא "חף מפשע".     

מיקי ומלורי נוקס - רוצחים מטורפים או זוג אוהבים?

מאפייני הפרדיגמה הקלאסית הבאים לידי ביטוי בסרט:    

 הסרט הוא הוליוודי, מכיל הרפתקת אקשן ביזארית של זוג פסיכופתים שמאמינים שמה שהם עושים הוא חלק מהגורל ושהם נועדו להיות מאוחדים, ואכן עד לסיום הסרט למרות שהם מופרדים במחציתו, הגורל שב לעזרתם והם מתאחדים.    

  א. ערכים חברתיים – הסרט מושתת על ידי המשוואה שאלימות = רוע, אך עם הזמן הגבולות מיטשטשים ואפילו וויין גייל שמייצג את התקשורת מתחיל לשתף פעולה עם הרוצחים ויורה בסוהרים כדי לעזור להם (לזוג) להימלט. בנוסף, במהלך הסרט ישנה שיחה עם פסיכיאטר שטוען ש"מיקי ומלורי יודעים את ההבדל בין טוב ורע, פשוט לא איכפת להם". "הם לא מטורפים, הם פסיכוטים", הוא טוען, ובכך נוצרת סתירה מאחר ופסיכוזה על-פי פסיכיאטרים רבים היא מאפיין מובהק של טירוף. זאת סאטירה על קהל הפסיכיאטרים שחושבים שהם יודעים לאבחן והוא (הפסיכיאטר) בפני קהל שלם מאבחן אבחון שגוי.    

  ב. מוחצנות קולקטיבית – בתחילת הסרט כשמתארים את המשפחה של מלורי, זה ברור לכולם שאביה מתעלל בה מינית ורגשית. בנוסף, במשך הסרט ברור לכולם מי הם מיקי ומלורי נוקס בגלל שהתקשורת עשתה מהם סופרסטארים.    

  ג. בסרט כמעט כל הדמויות העיקריות מוצגות כמטורפות. בין אם זה מיקי ומלורי נוקס שעברו התעללות בילדותם וכעת יוצאים למסע רציחות בדרכים סטייל בוני וקלייד, או בין אם זה וויין גייל האקסצנטרי, מנחה תוכנית 'America's maniacs' שמנהל חיים מטורפים ומדבר בצורה מוגזמת ומהירה, או ג'ק סקגנטי הבלש שרודף אחרי מיקי ומלורי שחזה בילדותו במותה של אמו בידי הרוצח הצלף – צ'ארלס וויטמן, ומאז הוא מחפש באובססיביות ומתעמק בנושא הפסיכופתים היטב ובחדרי חדרים הוא מודה בפני מלורי נוקס שרצח מישהו, עובדה שמתגלה לנו קודם בכך שהוא חונק למוות תוך כדי יחסי מין בחורה תמימה כלשהי, כך שלא ידוע לנו אם היא הרצח הראשון והיחיד או שיש לו עוד מספר קורבנות בעברו. ויש את מנהל הכלא – דווייט מקלק'סקי שחי בינות הטירוף והרצח במשך כל תקופת כהונתו כמנהל הכלא ומתמודד עם המטורפים והלא-שפויים ללא הפוגה. ויש את אביה של מלורי, אד ווילסון שמתעלל באורך קבע באשתו ובבתו, וסופו להירצח בידי מיקי כנקמה על כל שנות ההתעללות.    

  ד. עריכה וצילום – עריכה מהירה ותזזיתית, זוויות צילום ביזאריות, עקומות. צילומים דמוי-דוקומנטאריים. מצולם צבעוני. לעתים בשחור לבן, לעיתים אדום וירוק בוהק לרכך או להדגיש אלימות. משלב גם אנימציה גרוטסקית.    

ציפורי חופש או ציפורי טרף?

אנתח את הפרדיגמה הנ"ל לפי 7 הנקודות:    

  1. נושא – אהבתם של מיקי ומלורי אחד לשני. שנאה שלהם כלפי העולם.    

אמירה על המצב האנושי – התקשורת עושה גלוריפיקציה לרוצחים ומהללת אותם כך שהקהל מעריץ אותם. מוכרים טי-שירטים, פוסטרים, כותרות בעיתונים.    

  2.   סוגי קונפליקטים בסרט:     

אדם נגד עצמו – אהבה זו חמלה, ומיקי ומלורי מרגישים רגשות אחד לשני ועם זאת בקונפליקט כלפי עצמם כי הם חולים בנפשם ולא אמורים להרגיש כל רגש.    

אדם נגד אדם – מיקי ומלורי רוצחים אנשים בדרכם וזה יוצר קונפליקט בין בני האדם לרוצחים.    

אדם נגד הממסד – הרוצחים הפסיכופאתים בקונפליקט נגד רשויות החוק.    

אדם נגד הטבע – מיקי ומלורי ננשכו מנחשים ונאבקו בטבע בעזרת אינדיאני יליד המקום בכדי להישאר בחיים.    

חברה נגד חברה – התקשורת נגד רשויות החוק.    

  3. מבנה המשברים –  

משבר נפשי – בבית של מלורי שאביה מטריד אותה מינית. ובבית של מיקי שהוא עובר התעללות נפשית.   

משבר ריגשי – בין מיקי ומלורי כשהם נתפסים ומורחקים אחד מהשני לתאי מאסר שונים.    

משבר לאומי –  מיקי ומלורי יוצאים למסע רציחות והמדינה במשבר.    

  4. סיפור מסגרת שתומך בעלילה – התקשורת עוקבת אחר סיפור מסע הרציחות של מיקי ומלורי.   

 5. גיבור או דמות מרכזית – מיקי ומלורי כאנטי-גיבורים, וויין גייל כצד התקשורתי שחוש המוסר שלו מתעוות בבריחה מהכלא, וג'ק סקגנטי כבלש החוקר את הרציחות ונשכר כדי להעביר אותם לבית הסוהר בלי הרבה בעיות (כשהם בורחים הוא צריך לתפוס אותם).   

מיקי – עבר התעללות מצד שני ההורים ככל הנראה. אביו התאבד לידו מה שיצר תפיסה מעוותת של המוות, אין ערך לחיי המוות ולחיים ובכלל.    

מלורי – עברה התעללות פיזית ונפשית מצד אביה, אמה עמדה מנגד ולא עשתה כלום כך שזעקותיה לעזרה לא נשמעו. מין מזכיר לה אלימות.    

 מה שמניע את מיקי ומלורי הלאה זאת כוח האהבה –"'האהבה מביסה את השד". כל עוד הם ביחד יש להם סיבה לחיות. הדמויות שלהם מבוססות באופן חלקי על צ'ארלס סטארקווטר וקאריל פוגאטי, זוג צעיר שב1958 פרץ במסע רציחות במרכז-מערב נברסקה שזיעזע את המדינה.   

   6. הדמויות עוברות שינוי בקטע בו הם פוגשים אינדיאני, האדם הראשון שנחמד אליהם. עקב תאונה, מיקי רוצח אותו וזה הרצח היחיד שמיקי ומלורי מתחרטים עליו. בנוסף, בסיום הסרט הם מודים בפני וויין גייל לפני שהם רוצחים גם אותו שהוא יהיה הרצח האחרון שלהם ושהמוות שלו יהיה מעין אמירה תקשורתית.  

  7. בסצנה הסופית, לאחרי רציחתו של וויין גייל שתועד בידי המצלמה, מיקי ומלורי נוסעים בוואן עם ילדים ומלורי בהריון מתקדם. הם ברחו מהחוק והחלו לגדל ילדים.  

בעת מסע הבריחה מהכלא

 ניתוח מפורט (ואסוציאטיבי) של עלילת הסרט:    

זוויות צילום מעוותות. צילום שחור לבן וצבעוני משולב. מיקי נוקס מזמין חלב, מצרך בריא וזה אירוני לכך שהוא רוצח. מוזיקה קלאסית ברגעי האלימות, Slow motion. אחרי האלימות יש רגיעות רומנטיות. מיקי ומלורי רוקדים ביחד למוזיקה קלאסית. רקע מזוייף של נסיעה במכונית – לא מציאותי. עולם משלהם. מונטאז'ים פנטסטיים, סאטירה על הרציחות. ביטוי ויזואלי לנאמר – מלאכים יורדים מהשמיים כשמדברים עליהם. טקסט מונבע –  שימוש בתוכנית טלוויזיה – 'אני אוהב את לוסי' כדי להציג את העבר של מלורי נוקס (הם קוראים לזה בסרט 'אני אוהב את מלורי'). האלימות מוצגת כסאטירה ובדיחה על אף הרצינות המשתמעת ממנה. סמל תקופתי –  לילד מצוייר סמל של הלהקה KISS על הפנים, מה שמבסס את התקופה. משפחה פטריארכלית. בעת שידור התוכנית 'אני אוהב את מלורי' נשמעים קולות צחוק של קהל, כמו בתוכנית אירוח, ומוזיקה משעשעת. מחיאות כפיים בקטעים של ההטרדות המיניות – הגחכת הסיטואציה. סמל מונבע – לאמא של מלורי יש שיער כחול כמו האמא של הפסיכופת אלכס מהסרט 'התפוז המכאני' (1971). מיקי מגיע ונשמעות מחיאות כפיים, בתור קצב בשר – גברי וחזק, מרשים את מלורי. בסיום התוכנית יש קרדיטים. גורלם של מיקי ומלורי להיות ביחד לאורך כל הסרט. צבעים של סרט ישן, שימוש בפילטרים. מיקי בורח מהכלא ודוהר אל עבר הטורנדו (הסכנה), אין לו מה להפסיד. סוסו של סוהר ננשך בידי נחש (הצבע של השוט המצולם הוא אדום כדם). משלב אנימציה מוגזמת וגרוטסקית של מיקי בורח. סמל מונבע – שמלורי שוכבת במיטה, שוט שחור לבן, מוזיקה אגדית וקסומה, אור בוהק מעיר אותה ממש כמו בסצנה מ'הקוסם מארץ עוץ' (1939). מאבק בין מיקי לאבא עם מוזיקה קירקסית. שוט נמרח, מטורף. כשיש אלימות מוגזמת היא מוסברת בסיבה (שורפים את אמא של מלורי – "את מעולם לא עצרת אותו!"). כמו ילדים קטנים, התנהגות ילדותית – "אני אישה חדשה". מלורי ומיקי נפטרים מהעבר, פותחים דף חדש – "העבר מאחורינו". שינוי זהות – מלורי עם פאה נוכרית. מתחתנים ללא כנסייה באמצע הגשר מעל הנהר, שוברים מוסכמות. קשר דם. הופך לאנימציה. – "כעת נחיה בכל האוקיינוסים" – זרימה. מחליטים על יום מקודש – לא רוצחים ביום כלולות. טבעת נחש. מיקי מכריז על עצמו כאלוהים כשהוא מחתן אותם. וויין גייל, סאטירה על תוכניות על רוצחים, התקשורת – America's Maniacs, יש המחזה של הרציחות. מוקומנטרי. מונבע מבוני וקלייד – רוצחים ללא מטרה. זורעים הרס בכל מקום. תקשורת מודה שהם עושים הבניית מציאות – "אתה חושב שהאדיוטים האלה (הקהל) זוכרים משהו?", מה שחשוב להם זה ההפקה של הסדרה והם לא חושבים על טוב או רע אלא שיטחיות רגשית. התקשורת עושה 'גלוריפיקציה' של מיקי ומלורי. אנשים אוהדים אותם מכל העולם, אפילו מיפן, כמו שאהדו את צ'ארלס מנסון. "מיקי ומלורי הם הדבר הטוב ביותר שקרה לרצח המונים, מאז מנסון". "אם אני הייתי רוצח המונים, הייתי כמיקי ומלורי". שערים בעיתון, חולצות, תחפושות. התקשורת דאגה להפוך אותם למפורסמים. קעקוע של יינג ויאנג אצל מיקי – מחוברים. נוסעים חופשי בציבור עם גג פתוח מבלי לחשוש. בלילה מלורי מורידה פאה, חוזרים לעצמם. אלימות בטלוויזיה, משקפת את המציאות הפנימית שלהם. בחלון תמונות מוקרנות של גופות, היטלר. מסור חשמלי. קרב בין חיות בטלוויזיה – "פני צלקת" (דה פלמה). אסור להוריד את הטבעת. "כל מעשה שנעשה, מתחיל עם הטבעות". בסוף מגלים שכשהם מקיימים יחסי מין יש בת ערובה בפינת החדר. הם רבים, מזכיר למיקי את ילדותו הטראומתית. נפרדים, מלורי מדמיינת את מיקי עם בחורה אחרת. מפלצת דרקונית – אבא שלה. אלימות ברחובות, אש מציפה הכל. הומלסים. מלורי מדמיינת את המתדלק כמיקי. כל אדם בשבילה הוא מיקי. האידיאל. מבקשת אישורים כשהיא לא בטוחה בעצמה, האם היא יפה ומושכת. נזכרת באבא שלה ובעברה, ניצול מיני. מתעצבנת והורגת את המתדלק. ג'ק סקגנטי, סופר, בלש, עוקב אחרי מלורי ומיקי, אוהב את הטיפוס שלה. מיקי קורא לה כלבה מטופשת – איך שאביה היה קורא לה. מקיא. הם במדבר, על פטריות (סמים) – פניהם מתעוותות. על צומת דרכים, רבים שוב. פוגשים את הצ'יף האינדיאני, מורה רוחני. מסביר לבנו שהם שדים. המילה 'Demon' מוקרנת על שניהם. 'Too much TV'. "מרגישה את השדים?", "אני חושבת שאנחנו השדים" – "היא אבודה בעולם של רוחות", אומר הצ'יף לבנו. "אולי הם לא רוצים עזרה". הבזקים של שדים מדממים, נחשים. שניהם עייפים, ישנים בביקתה לנוח מכל ההרג. זכרונות של מיקי מעברו. גירוש שדים. הזוי. (POV (Point of View. חלומות רעים. אלימות במשפחה, מיקי הורג את הצ'יף, את אביו הרוחני שניסה לעזור לו. פעם ראשונה שהם מצטערים על הרצח שביצעו, מרגיש בתוך סיוט. "אין תאונות", "הרגת חיים". נעקצים מנחשים, עונש על מה שעשו. צועקים "מה עשינו?!". "הרעים לא מתים". הארס משפיע והם הוזים – מונבע – הקוסם מארץ עוץ, שוב. גם ההזיות שלהם משותפות. ג'ק סקגנטי מטורף גם כן, סטיות מיניות, חונק למוות בחורה. בית מרקחת נטוש, תאורה ירוקה חזקה. רוקח מביט בטלוויזיה ורואה דיווח על מיקי ומלורי ומבין מי הגיע אליו לחנות. "תמיד משאירים מישהו חי שיספר את סיפורם של מיקי ומלורי". התקשורת מעריצה את מיקי במקום את המשטרה. מוזיקה דרמתית כשהשוטרים מכים אותו. כעבור שנה – אימו של סקגנטי נרצחת לנגד עיניו ולכן הפך מתוך סקרנות למומחה בפסיכופתים, נרצחה על-ידי צארלס וויטמן (צלף). מיקי ומלורי הטריפו את הכלא. "כמו טחורים שאי-אפשר להיפטר מהם". מציעים ניתוח אונה שיהפוך אותם לצמחים, פרנקנשטיין. טקסט מונבע – סקגנטי מוצג כפט גארט, שומר החוק. "כנראה שנולדתי טבעית, נולדתי רעה" – מלורי שרה. תחרות – מי הרוצח עם הכי הרבה רייטינג. "מנסון הביס אותך" – "אי אפשר להתחרות במלך", עונה מיקי. וויין גייל רוצה לעשות תוכנית המשך כי הקודמת הייתה פופולרית. מיקי כותב מכתב אהבה למלורי שהיא לעולם לא תקבל. "מיקי ומלורי יודעים את ההבדל בין טוב ורע, פשוט לא איכפת להם", אומר הפסיכיאטר. "הם לא מטורפים, הם פסיכוטים". מיקי הסכים לראיון עם וויין גייל, שמייצג את התקשורת – "זה יהיה האירוע המדובר ביותר בטלוויזיה!" יהיו פרומואים בסופרבול. הפסיכיאטר משער שלא התעללו בהם מינית והוא טועה. "תרצח אותי מיקי" – שלט. "מה יש לכם לומר למעריצים שלכם?" מיקי עונה: "עוד לא ראיתם כלום". מביאים את מיקי כבול בשלשלאות. הסוהר הראשי (טומי לי ג'ונס) מוצא סכין בעציץ. עושים חיפוש מדוקדק. יש שקט בכלא. זה מסוכן כשיש אווירה של שקט. מיקי לא רוצה לדבר על איך שאביו מת, נושא רגיש. מיקי מסביר שזה רק רצח, כל יצורי האל עושים זאת, בדרך כלשהי. מאמין שכל אחד ראוי למות. "לכל אחד יש משהו בעברו, רוע כלשהו. איזה סוד איום ואפל". "הרבה אנשים כבר מתים, צריך רק לגאול אותם מייסוריהם". מציג את עצמו כשליח האל, ממש כמו צ'ארלס מנסון. 52 הרוגים עד הראיון. כולם צופים בהם, משפחות, כל הכלא. "הדבר היחיד שהורג את השד הוא אהבה". וויין גייל חוזר אחרי המשפט – "רק אהבה יכולה להרוג את השד" והם יוצאים לפרסומות של קוקה קולה, מאוד ממוסחר. אצל האינדיאני הם רצו להפסיק להרוג. מלורי מכבה סיגריה עם כף רגלה החשופה, מעיד על כך שהיא מנותקת מהגוף שלה, לא מרגישה כלום. "רצח? זה טהור". מיקי אומר שהוא הבין את הייעוד שלו ברגע שאחז ברובה הציד, "אני רוצח מלידה", הוא אומר ו-וויין (התקשורת) מרוצה ומחייך מהסקופ שקיבל לידיו. דבריו של מיקי יוצרים התפרעות בכלא. מיקי כריזמתי, מרשים את הסוהרים. העניינים יוצאים משליטה ומיקי רוצח את השוטרים ולוקח את כל השאר כבני ערובה לתא של מלורי. מלורי – "בעצם, אני אדם נחמד מאוד", כמעט הורגת במכות את סקגנטי. "הפרק האחרון של מיקי ומלורי טרם נכתב" – משדרים שידור ישיר מהפרעות בכלא. עימות בין סקגנטי למיקי כשהם נפגשים בתא של מלורי, מיקי מערים עליו ומלורי מאחורה מכה בו ותוקעת לו סכין בגרון. הם מתאחדים, נזכרים בחתונה, כולם שמחים. מלורי הורגת את ג'ק סקגנטי ביריית אקדח. עריכה מהירה, מהומה בכלא, מענים את המלשינים. וויין גייל לוקח אקדח ומתחיל להחזיר אש ולהרוג גם כן. מודה למיקי על כך שלראשונה בחייו הוא מרגיש חי. מיקי נותן לו את המצלמה ואומר לוויין שהוא לא שפוי – "תירה בזה (תצלם את זה)". מיקי אומר למלורי – "אני אוהב אותך יותר מאשר אי-פעם אהבתי את עצמי" – "אני יודעת מיקי", מגיעה התשובה. מיקי ומלורי בורחים דרך השער הקדמי עם השבויים שלהם. מנהל הכלא נקרע לגזרים בידי האסירים שלו. גייל מצלם את מיקי ומלורי, הם רוצים כבר להיות לבד. ההתפרעות היא גורל, הם לא תיכננו את זה. הגורל איחד אותם. הם הורגים את גייל כהצהרה, הורגים את התקשורת. "אני אתגעגע אליו". המצלמה מתעדת את הרצח האחרון שלהם. הסרט מסתיים בשידורי אלימות, לורטה בוביט, או. ג'יי סימפסון, והבזקים של שדים, דם ואש. מיקי ומלורי הצליחו לברוח, ונולדו להם ילדים. מוזיקה של לאונרד כהן מלווה את מונטאז' הסיום שמורכב מזיכרונות מאירועי הסרט.    

הרוצחים שהפכו למפורסמים - בורחים אל השקיעה

האות - פוסטר סרט (1)

תסריט ובימוי: דיוויד ברוקנר, דן בוש, ג'ייקוב גנטרי.

שחקנים: אנסה ראמסי, איי.ג'יי בואן, ג'סטין וולבורן, סקוט פויטרס, שרי כריסטיאן, צ'אד מק'נייט.  

האות - פוסטר סרט (2)

את מתעוררת משינה. בזרועותיך גברבר מסוקס, המאהב שתמיד חלמת עליו. הטלוויזיה משדרת סרט אימה שנראה כמו נעשה על-ידי סטודנטים. בעצם כבר לא. השידורים מפסיקים ומתחלפים בכאוס ויזואלי. האיש שלך עטוי הקעקוע על הגב, מתרומם כדי לכבות את הטלוויזיה. השעה 00:15, את נזכרת ששכחת להתקשר לבעלך שאמנם אינך אוהבת, אך הוא כבר ודאי דואג. מהפלאפון בוקע קול ערבול משונה. המאהב מנסה לשכנע אותך להישאר בהצעות מפתות, אך בסופו של דבר את מבינה כי עד כמה שהפנטזיה נהדרת, הגיע הזמן לחזור למציאות, והבעל הרי מחכה בבית. בדרך לרכב את נתקלת באדם מדמם שמבקש את עזרתך בטענה שאדם כלשהו דקר אותו. את מפחדת אף יותר כשאדם אחר מתקרב אליך מרחוק עם חפץ קהה בידו. את נמלטת עם הרכב אל הכאוס שמחכה לך בבית, ואחר-כך גם בשאר העולם.  

בטלוויזיה יש רעש של ערבול חושים שמאיים לבתק את המחשבות

זוהי הפתיחה של 'האות', סרט האימה החדש\ישן מאת חברת ההפקה הקטנה – 'סרטי פופ', שמאחוריה יש רפרטואר של עוד סרט אחד בלבד. לכאורה, יש כאן את כל המאפיינים הבולטים של סרטי הזומבים הטיפוסיים – אפידמיה כלל-עולמית שהנדבקים בה נעשים רצחניים ומבקשים לטעום מפרי הבשר האסור, רחובות נטושים, והפחדות ה'בו' הידועות. עם זאת ולמרות זאת – אל תטעו. 'האות' אינו סרט זומבים! למרות הנתונים המוכרים, הסרט מנחיל כאן טוויסט קצת שונה. האפידמיה פורצת בעזרתם של גלים אלקטרו-מגנטים שעוברים דרך הטלפונים, הרדיו ומכשירי הטלוויזיה, וכל מי שסופג אותם לזמן מסוים (שכאמור משתנה מאדם לאדם) מאבד את שפיותו – להלן – נעשה פסיכוטי.  

פסיכוטי?

'פסיכוזה', לפי ויקיפדיה, 'היא מונח מתחום הפסיכיאטריה, המתאר מצב קיצוני של אובדן חלקי או מלא של קשר עם המציאות'. בסרט זה, ההתדרדרות הנפשית בסרט באה בתסמינים שונים, החל בהזיות ויזואליות – בהן האדם החולה מדמיין פני אדם אחרות במקום אלו שמולו, או מקיים שיחות בדמיונו עם אדם מעברו שכלל לא נוכח במקום, וכלה בהזיות שלמות של אירועים שכלל לא התרחשו (שמהוות מספר טוויסטים מפתיעים במהלך הסרט), משהו בסגנון החזיונות של ג'וני סמית' מהסדרה – 'האזור המת' מבית היוצר של סטיבן קינג (המכונה בארצנו עקב שגיאה כואבת – 'החצי האפל'). כמובן, שהתוצאה הסופית של מרבית הדמויות הנגועות היא אלימות חסרת פשרות ונטולת רחמים, כך שהסרט לא בוחל באמצעים ויזואליים כדי להעביר את אותה אלימות ואינו מיועד לצופה רך הקיבה שנגעל מהזוועות שמוצגות בסרטי אימה ממוצעים.   

Come out, come out, where ever you are...

מלבד ההיבטים הויזואליים של הסרט – הצילומים הקודרים, המצלמה התזזיתית והעריכה השנונה, כדאי לציין שהצד החזק של הסרט אינו רק המשחק של מרבית השחקנים (שעל מרביתם סביר להניח שמעולם לא שמעתם בעבר), אלא גם התסריט, שהינו מבריק במיוחד, ומכיל הרבה טוויסטים עלילתיים מוצלחים ומפתיעים. דבר נוסף שחשוב לציין, הוא שהסרט נכתב ובוים על-ידי שלושה במאים שונים (שעבדו יחד בעבר, לכאורה), שגם כתבו את התסריט, וסיפרו את סיפורן של אותן הדמויות בשלושה חלקים שונים, משלוש זוויות ראייה שונות. החלק הראשון שסגנונו הבולט הוא אימה חסרת רחמים, מכניס אותנו ללב הסרט כשהוא מציג את נקודת הראות של הבחורה הנשואה אשר עוזבת את המאהב כדי לחזור הביתה לבעלה המודאג לאחר והפלאפון שלה הפסיק לעבוד בגלל האות האלקטרו-מגנטי. החלק השני (והראוי לציון) שסגנונו נוגע בצד הקומי יותר מבעד למציאות האפלולית והאימתית ונותן לסרט פן משעשע והזוי במקצת, בנוסף למוזיקה המעט טווין-פיקסית שלו, מסופר מבעד לנקודת המבט של הבעל (במשחק יוצא דופן ופסיכוטי להפליא של איי. ג'יי בואן, שבעיניי ראוי לאיזושהי הכרה). החלק השלישי מתמקד יותר בסיפור האהבה המסתורי בין המאהב לבחורה הנשואה מנקודת המבט של המאהב (גם כן משחק מוצלח של ג'סטין וולבורן, שמהרגע הראשון שהוא מופיע על המסך בפתיחה ונותן לאהובתו דיסק מיקס-טייפ עם ציור חמוד שכנראה צייר בעצמו [או מישהו מחברת ההפקה, לצורך העניין], קשה שלא להתחבר אליו).  

איי. ג'יי בואן (הימני) בהופעת מסך בלתי נשכחת

וכפי שלכל צד טוב יש גם צד שלילי, יש מספר בעיות קטנות עם הסרט: המרגיזה שבהן היא השחקנית הראשית שסביבה סובב הסרט, שעם הקול הצרוד ויכולת המשחק הלא מאוד סימפטית שלה שאף מרטיטה את הוריד במצח בנוקשות – מצליחה בקושי רב להתחבא מאחורי המשחק הטוב בהרבה של שותפיה לסרט. נקודה נוספת, היא שבמהלך הסרט, נראה כמו לתסריטאים לא היה מושג לאן הם רוצים להביא את הסרט והעלילה סוטה לסיפורים שוליים של דמויות משניות ולא מאוד רלוונטיות שממילא מוצאות את מותן דיי מהר כל-כך עד כדי כך שלא הספקנו אפילו להתחבר אליהן אפילו במקצת. עם זאת, תחושת הבלבול (שמזכירה מעט את סרט האייטיז של קרפנטר 'היצור') בה הדמויות כל-כך אנושיות ומופשטות, שקשה לדעת מי באמת שפוי, מי קצת מסובב באופן טבעי, ומי מטורף על כל השכל. הסרט משחק על העניין הזה הרבה, ונהנה לבלבל ולעורר סימפטיה, ואז למחוק אותה מיד בעוד הברקה תסריטאית מוצלחת. כמובן שאין להכחיש שהסרט נעשה בתקציב זעום של 50,000 דולר בלבד וצולם תוך רק 13 יום, ובכל זאת נראה מהוקצע והצליח להקפיץ אותי לקצה הכיסא מרוב סקרנות.  

הפוסטר של 'היצור' מאת ג'ון קרפנטר

  אז מבעד לבלבול העלילתי, ערבוביית הז'אנרים כשהסרט לא יודע להחליט מתי הוא מנסה להפחיד ולהגעיל ומתי הוא מנסה להגחיך ולהצחיק, עדיין יש פה תוצר מאוד מעניין ומקורי ששווה לבדוק (לפי הפוסטר של הסרט – הוא פוטנציאלי למעמד של קאלט, ויש רגעים שניתן להסכים עם קביעה זו). למבע הקולנועי ישנו חשיבות לא פחות מהמשחק של השחקנים, התסריט ייחודי ומקורי ולכן זה הופך את העניין לסרט מיוחד ודיי מרתק שלא כדאי להחמיץ.

האם אנחנו רואים, בתאונת הדרכים – אות מבשר רעות של חתונה סיוטית בין סקס וטכנולוגיה? האם טכנולוגיה מודרנית הותירה לנו עד כה משמעויות ברות-חלום של יצירת הפסיכופתולוגיות של עצמנו? (ג'. ג'. באלארד, בהקדמה לספרו 'קראש')

מה משותף להזיות סוריאליסטיות אודות הפיכת אדם למרבה-רגליים ענק, או טרנספורמציה טכנולוגית של טלוויזיה לקווי מתאר אנושיים? ריגוש מיני מהשתלבות המתכת בבשר החי בתאונות דרכים? מטרמורפוזיס של אדם ליצור על-אנושי בדמות זבוב שטרם נראה בעולמנו? או אפילו חיבורים תוך-גופניים של פודים אורגניים בכדי להתחבר למציאות אלטרנטיבית ומדומה? התשובה המתבקשת תהיה, כמובן – צפייה בסרטיו של הבמאי הקנדי: דיוויד קרוננברג.

באמצע שנות ה-70, הבמאי המתחיל החל בפיתוח מקורי ושיטתי של ז'אנר האימה. סרטיו הראשונים באורך מלא: 'צמרמורת' (Shivers, 1975), 'התקף טירוף' (Rabid, 1977) ו-'צאצאים' (1979, The Brood), היו החלוצים של תת-ז'אנר האימה שפיתח, שעד היום, רבים ממעריציו מכנים אותו כ'אימת הגוף הויראלית'. בסרטים אלה, הביע קרוננברג את הפחדים מאיבוד הגוף האנושי לוירוס, מחלה או מגיפה שמחלחלת מבפנים, כשלרוב מדובר בגרימת טירוף מיני אפדמי (מגיפה כלל-עולמית) שמתעתד מקומפלקס דירות קטן בו הוא פורץ להשתלט בהדרגה על שארית העולם.

עטיפת הסרט המקורית של 'Shivers'

 הסרטים של קרוננברג שהפכו לקאלט, אך לא צברו הצלחה מרובה בקופות (עם חריגות של הסרט  'הזבוב'), היו סרטיו משנות ה-80. החל מ'סורקים: שלטון המוח' (Scanners, 1980), וידאודרום (Videodrome, 1982), האזור המת (The Dead Zone, 1983) המבוסס על ספרו של סטיבן קינג, וכלה ב'הזבוב' (The Fly, 1986) ו-תאומי המריבה (Dead Ringers, 1988). סרטים אלה, עם יוצא דופן של 'הזבוב', עסקו יותר בהזיות פסיכופתולוגיות שנגרמות בגלל התערבות חיצונית.

בשלב זה של עשיית סרטיו, החל קרוננברג להתעסק מאוד בהתערבות הטכנולוגיה עם המודעות האנושית. היה זה ויליאם ס. בורוז, אחד מאבות הספרות האמריקנית של דור הביט, אדם אשר השפיע רבות על קרוננברג, שטען כי 'השפה היא וירוס'. קרוננברג ביטא את החשיבה הזו ברבים מסרטיו. בעיניי קרוננברג, השפה הקולנועית היא וירוס. התודעה והגוף הינם כה שבריריים עד שבקלות יכול לחדור לתוכם וירוס מגפתי, בין אם זה בצורת אפדמיה שפוגעת בגוף, ובין אם זה בצורת פסיכוזה של טירוף תודעתי-מיני.

בסרטו – 'וידאודרום', תיאר קרוננברג את השתלטות הטלוויזיה על חיינו. כאשר בני-האדם הופכים להיות מכורים לתוכנית אלימות פורנוגרפית המציגה עינויים ורציחות סנאף בערוץ בשם 'וידאודרום', מחלחל אות השידור למוחם וגורם לגידול שיוצר הזיות. אחת מן ההזיות היא טרנספורמציה של הטלוויזיה לבשר ודם, כאשר הגיבור של הסרט מנסה "לחדור" לתוכה. אחד המוטואים החזקים ביותר של הסרט, היא הטרנספורמציה לקראת הבשר החדש, עיבוד מחדש של התודעה לאיך שבעלי ערוץ 'וידאודרום' היו רוצים לתכנת את צופיהם. בסרט 'הזבוב', מדען המבצע ניסוי כושל בטלפורטציה על עצמו, מאבד מצלם דמותו ונהפך אט אט לזבוב האנושי הראשון מסוגו. קרוננברג אהב לשאול – 'מה בעצם הופך אותנו לאנושיים?', 'ממה אנחנו מורכבים מלבד בשר, דם ועצמות?', 'למה עוד אנחנו יכולים להיהפך ולהשתנות?', 'ומה באמת, מתחת לפני השטח, מרגש אותנו?'.

בסרטיו הבאים של שנות ה-90, יכול היה קרוננברג לעבד למסך שני רומנים מפורסמים של הסופרים שהשפיעו עליו כה רבות. הראשון מביניהם היה 'ארוחה עירומה', של ויליאם ס. בורוז משנות ה-50 (Naked Lunch, 1991), ספר שהיה לטענת קרוננברג, בגירסתו המלאה והשנויה במחלוקת – בלתי ישים לבימוי. קרוננברג לקח סצינות מ-4 ספרים של בורוז ואת סיפור הביוגרפיה האישי של הסופר, ועיבד גירסה שבעיניי מעריציו נחשבת עד היום ליצירת מופת. בזמנו, טען קרוננברג בעת כתיבת התסריט, שהתודעה שלו ושל בורוז עברו סימביוזה מוחלטת, ושהוא ובורוז הפכו לנפש חושבת אחת.

עטיפת הסרט 'ארוחה עירומה'

הרומן השני שעיבד למסך באותה העת, היה 'קראש' של ג'. ג'. באלארד משנות ה-70 (Crash, 1996), העיבוד הזה של קרוננברג נחשב עד היום לסרט הכי שנוי במחלוקת שעשה עד כה. בעוד שב'ארוחה עירומה', חקר קרוננברג את השפעות הסמים מעוררי ההזיות על התודעה, ב'קראש' חזר לנושא שעניין אותו בעבר – השתלבות המתכת בבשר בעת תאונות דרכים וכיצד גורם זה משחק אינטרס עבור כת פרוורטית שמשחזרת תאונות דרכים מפורסמות לצורך ריגוש מיני. נושא זה שהפך לגולת עבודתו של קרוננברג, זעזע מדינות רבות והסרט צונזר ונאסר להפצה במקומות רבים.

עטיפת הסרט 'קראש'

בשנות ה-2000, זנח את ז'אנר האימה לחלוטין, ועבר לבימוי סרטי איכות. הסרטים האחרונים שביים היו דווקא סרטי מאפיה הוליוודים עם שחקנים ידועי שם, כגון – 'היסטוריה של אלימות' (A History of Violence, 2005) ו-'סימנים של כבוד' (Eastern Promises, 2007), אשר זכו להצלחה שמרבית סרטיו המפורסמים ביותר מעולם לא קיבלו. ביולי 2008, יצאה לאוויר העולם אופרה ב-Théâtre du Châtelet אשר בפריס המבוססת על סרטו 'הזבוב'.

תמונה מתוך האופרה 'הזבוב'