Posts Tagged ‘ארוחה עירומה’

תמציתו של עולם מטורף – הגיגים ישנים על כתיבה

"הדבר היחיד שאמן יכול לעשות הוא לדמיין את פרצופו שלו. נידונת לעד להיות אתה" (צ'אק פאלאניוק)

כתיבה היא תהליך האי-יציבות המנטאלית של האמן. הוא כותב מליבו הנוזלי. ואם ליבו תחת מעטה הכאב, אז גם החומר הכתוב שלו נידון לכך. חלק מאיתנו כותבים כדי לפלוט משהו החוצה. בדרך-כלל כאשר התודעה שלנו חושבת יותר מדיי בוולגריות ומהר מכדי שנוכל להבין, ואז אנחנו חייבים לשפוך זאת מעין התודעה שלנו על גבי הנייר. ממש כמו שאדם חולה יקיא את האוכל שאכל זמן לא רב קודם לכן. זה לא מוזר לציין או לחשוב שתהליך הכתיבה הוא כמו עיכול אוכל. ויליאם ס. בורוז קרא לספרו הידוע מכל – 'ארוחה עירומה', כמו כדי להצביע על התמודדותנו עם מה שנמצא בקצה המזלג.

ארוחה עירומה

חלקנו כותבים כדי להפסיק גירוד שאיננו יכולים לגרד. זה בתכלית נשמותינו להעביר את תודעתנו למילים שאנחנו מוצאים כל-כך עילאיות, כל-כך תהומיות, שלעתים אנחנו מסבים מבטנו מהן רק בכדי לשטוף אותן אל פח האשפה. אבל האם זה נותן לנו כוח עליהן? האם הכוח אינו שלנו לקחת מלכתחילה?

אלו המילים שלנו. אנחנו יצרנו אותן. הן לא הולכות לשום מקום אלא אם אנו נקבע זאת קודם לכן. יש לנו את הכוח למחוק מילה ולהחליפה באחת יותר עדינה במקום. יש לנו את הכוח להחליט באם (או לא) נשלח את המילים הללו שיוצרות משפט, פסקה, נאום, מונולוג, סיפור, נובלה, רומן – אל העולם הפתוח. אנחנו היחידים שיכולים לקבוע באם (או לא) מילים אלו ישבו במגירה, נרקבות עד שאיזה אופורטוניסט יציל אותן מגסיסתן אחרי שנעלם ויגאל אותן אל העולם כדי שנוכל להיות מוכרים ככותבים שמעולם לא הוכרו בחיינו חסרי הטעם.

הכתיבה, עבורי, היא החיים עצמם. אני יוצר את המילים הללו, כאשר הן רק דיו על נייר, אבל כשאתם קוראים אותן, יש להן את תמצית הקיום. במילים הפשוטות הללו, יש בני-אדם (בשר ודם). אלו יצורים חיים, מפלצות, פריקים, נופים נרחבים, בקתות עתיקות ומטונפות, כבישים אבודים של אפלה, מבנים רטובים מגשם של חוכמה אבודה, עולם חרוב של האפוקליפסה, ספינות טבועות מזרועותיו האימתניות של הקראקן האיום והנורא.

במילים הפשוטות הללו, יש עולם כל-כך בנוי ומורכב, שהוא פשוט יהמם את היצורים החיים שיקראו אותו. שיקראו כל מה שאי-פעם אתם תכתבו. אנחנו יוצרים את העולם הזה, ידידיי. אנחנו נותנים לו תרבות, את סעודת החיים, את אריכות החיים, את התמצית. אנחנו אלי האמת היחידים בעולם שאותו אנו יצרנו, ועם תנועת קסם זריזה של היד, יכולים אנו למחות אותו לחלוטין.

הדבר שגירה אותי ביותר, היה טקסט שפאלאניוק כתב בזמנו בספרו – 'יומן' (Diary): 

"זה, הוא אומר, משאיר אותנו חופשיים לצייר כל דבר, מאחר ואנחנו מציירים אך ורק את עצמנו. כתב היד שלך. הדרך שבה אתה הולך. דפוסי החרסינה שאתה בוחר. הכול נותן אותך מיד. כל דבר שאתה עושה מראה את ידיך".

"בגלל שהכול חשוב. כל פרט ופרט. אנחנו פשוט לא יודעים מדוע עדיין. הכול הינו פורטרט עצמי. יומן. היסטוריית הסמים המוחלטת שלך באחת משערותייך. הציפורניים שלך. הפרטים הפורנזיים. השיפולים של בטנך הינם מסמך. הצלוליטס בידיך מספר את כל סודותייך. שיניך מגלות אותך מיד. המבטא שלך. הקמטים סביב הפה והעיניים שלך. כל דבר שאתה עושה מראה את הפועל היוצא שלך".

כל דבר שאנחנו כותבים אודותיו, מדבר את שמנו, את נשמותינו. כל דבר שאנחנו אי-פעם נעשה, יהיה לכתוב אודות עצמנו. אנחנו לא נוכל במאת האחוזים לכתוב אודות אנשים אחרים, כי דברים מחיינו ימשיכו לצוץ כבמחול השדים האירוני והידוע לשמצה.

מודעות פרסומת

יחי הבשר החדש! – סקירת יצירותיו של דיוויד קרוננברג

האם אנחנו רואים, בתאונת הדרכים – אות מבשר רעות של חתונה סיוטית בין סקס וטכנולוגיה? האם טכנולוגיה מודרנית הותירה לנו עד כה משמעויות ברות-חלום של יצירת הפסיכופתולוגיות של עצמנו? (ג'. ג'. באלארד, בהקדמה לספרו 'קראש')

מה משותף להזיות סוריאליסטיות אודות הפיכת אדם למרבה-רגליים ענק, או טרנספורמציה טכנולוגית של טלוויזיה לקווי מתאר אנושיים? ריגוש מיני מהשתלבות המתכת בבשר החי בתאונות דרכים? מטרמורפוזיס של אדם ליצור על-אנושי בדמות זבוב שטרם נראה בעולמנו? או אפילו חיבורים תוך-גופניים של פודים אורגניים בכדי להתחבר למציאות אלטרנטיבית ומדומה? התשובה המתבקשת תהיה, כמובן – צפייה בסרטיו של הבמאי הקנדי: דיוויד קרוננברג.

דיוויד קרוננברג

באמצע שנות ה-70, הבמאי המתחיל החל בפיתוח מקורי ושיטתי של ז'אנר האימה. סרטיו הראשונים באורך מלא: 'צמרמורת' (Shivers, 1975), 'התקף טירוף' (Rabid, 1977) ו-'צאצאים' (1979, The Brood), היו החלוצים של תת-ז'אנר האימה שפיתח, שעד היום, רבים ממעריציו מכנים אותו כ'אימת הגוף הויראלית'. בסרטים אלה, הביע קרוננברג את הפחדים מאיבוד הגוף האנושי לוירוס, מחלה או מגיפה שמחלחלת מבפנים, כשלרוב מדובר בגרימת טירוף מיני אפדמי (מגיפה כלל-עולמית) שמתעתד מקומפלקס דירות קטן בו הוא פורץ להשתלט בהדרגה על שארית העולם.

צמרמורת

עטיפת הסרט המקורית של 'Shivers'

 הסרטים של קרוננברג שהפכו לקאלט, אך לא צברו הצלחה מרובה בקופות (עם חריגות של הסרט  'הזבוב'), היו סרטיו משנות ה-80. החל מ'סורקים: שלטון המוח' (Scanners, 1980), וידאודרום (Videodrome, 1982), האזור המת (The Dead Zone, 1983) המבוסס על ספרו של סטיבן קינג, וכלה ב'הזבוב' (The Fly, 1986) ו-תאומי המריבה (Dead Ringers, 1988). סרטים אלה, עם יוצא דופן של 'הזבוב', עסקו יותר בהזיות פסיכופתולוגיות שנגרמות בגלל התערבות חיצונית.

'הזבוב'

בשלב זה של עשיית סרטיו, החל קרוננברג להתעסק מאוד בהתערבות הטכנולוגיה עם המודעות האנושית. היה זה ויליאם ס. בורוז, אחד מאבות הספרות האמריקנית של דור הביט, אדם אשר השפיע רבות על קרוננברג, שטען כי 'השפה היא וירוס'. קרוננברג ביטא את החשיבה הזו ברבים מסרטיו. בעיניי קרוננברג, השפה הקולנועית היא וירוס. התודעה והגוף הינם כה שבריריים עד שבקלות יכול לחדור לתוכם וירוס מגפתי, בין אם זה בצורת אפדמיה שפוגעת בגוף, ובין אם זה בצורת פסיכוזה של טירוף תודעתי-מיני.

בסרטו – 'וידאודרום', תיאר קרוננברג את השתלטות הטלוויזיה על חיינו. כאשר בני-האדם הופכים להיות מכורים לתוכנית אלימות פורנוגרפית המציגה עינויים ורציחות סנאף בערוץ בשם 'וידאודרום', מחלחל אות השידור למוחם וגורם לגידול שיוצר הזיות. אחת מן ההזיות היא טרנספורמציה של הטלוויזיה לבשר ודם, כאשר הגיבור של הסרט מנסה "לחדור" לתוכה. אחד המוטואים החזקים ביותר של הסרט, היא הטרנספורמציה לקראת הבשר החדש, עיבוד מחדש של התודעה לאיך שבעלי ערוץ 'וידאודרום' היו רוצים לתכנת את צופיהם. בסרט 'הזבוב', מדען המבצע ניסוי כושל בטלפורטציה על עצמו, מאבד מצלם דמותו ונהפך אט אט לזבוב האנושי הראשון מסוגו. קרוננברג אהב לשאול – 'מה בעצם הופך אותנו לאנושיים?', 'ממה אנחנו מורכבים מלבד בשר, דם ועצמות?', 'למה עוד אנחנו יכולים להיהפך ולהשתנות?', 'ומה באמת, מתחת לפני השטח, מרגש אותנו?'.

בסרטיו הבאים של שנות ה-90, יכול היה קרוננברג לעבד למסך שני רומנים מפורסמים של הסופרים שהשפיעו עליו כה רבות. הראשון מביניהם היה 'ארוחה עירומה', של ויליאם ס. בורוז משנות ה-50 (Naked Lunch, 1991), ספר שהיה לטענת קרוננברג, בגירסתו המלאה והשנויה במחלוקת – בלתי ישים לבימוי. קרוננברג לקח סצינות מ-4 ספרים של בורוז ואת סיפור הביוגרפיה האישי של הסופר, ועיבד גירסה שבעיניי מעריציו נחשבת עד היום ליצירת מופת. בזמנו, טען קרוננברג בעת כתיבת התסריט, שהתודעה שלו ושל בורוז עברו סימביוזה מוחלטת, ושהוא ובורוז הפכו לנפש חושבת אחת.

עטיפת הסרט 'ארוחה עירומה'

הרומן השני שעיבד למסך באותה העת, היה 'קראש' של ג'. ג'. באלארד משנות ה-70 (Crash, 1996), העיבוד הזה של קרוננברג נחשב עד היום לסרט הכי שנוי במחלוקת שעשה עד כה. בעוד שב'ארוחה עירומה', חקר קרוננברג את השפעות הסמים מעוררי ההזיות על התודעה, ב'קראש' חזר לנושא שעניין אותו בעבר – השתלבות המתכת בבשר בעת תאונות דרכים וכיצד גורם זה משחק אינטרס עבור כת פרוורטית שמשחזרת תאונות דרכים מפורסמות לצורך ריגוש מיני. נושא זה שהפך לגולת עבודתו של קרוננברג, זעזע מדינות רבות והסרט צונזר ונאסר להפצה במקומות רבים.

עטיפת הסרט 'קראש'

בשנות ה-2000, זנח את ז'אנר האימה לחלוטין, ועבר לבימוי סרטי איכות. הסרטים האחרונים שביים היו דווקא סרטי מאפיה הוליוודים עם שחקנים ידועי שם, כגון – 'היסטוריה של אלימות' (A History of Violence, 2005) ו-'סימנים של כבוד' (Eastern Promises, 2007), אשר זכו להצלחה שמרבית סרטיו המפורסמים ביותר מעולם לא קיבלו. ביולי 2008, יצאה לאוויר העולם אופרה ב-Théâtre du Châtelet אשר בפריס המבוססת על סרטו 'הזבוב'.

תמונה מתוך האופרה 'הזבוב'

יש כאלה שטענו כי סרטיו פרובוקטיביים מדיי, וכי האלימות מופרזת ואף קיצונית לעתים, אך מעריציו שליוו אותו במהלך כל תקופות גוף עבודתו, ממשיכים לייחל לימים בהם יחזור לעסוק בנושאים המקוריים והמרתקים שהתעסק בהם בעברו רצוף המחלוקת.