באטל רויאל – Battle Royale – רשומה על הפראנצ'ייז

סרט שובר הקופות היפני (2001) שמבוסס על ספרו (השנוי במחלוקת ביותר בעשור האחרון כפי שמכריז הטריילר – הספר יצא לאוויר העולם ב-1999 מאת קושון טאקאמי – Koshun Takami). את הספר קראתי לפני כמה שנים באנגלית (הוא מעולם לא תורגם לעברית, וחבל!) אחרי שראיתי את הסרט המדובר. ראוי לציין ששמו של הבמאי הוא קינג'י פוקאסאקו (Kinji Fukasaku), ושגם יצאה בעקבות הספר והסרט סדרת קומיקס יפנית (מנגה) של בערך 20 כרכים ככל שזכור לי ושזכתה לפופולריות רבה. אני עצמי עדיין לא קראתי בה, אבל זה מתוכנן לרגעים שבהם אמצא עצמי מחוסר תעסוקה.

עטיפת הספר שכתב קושון טאקאמי

הפוסטר של הסרט

עטיפת ה-DVD של הסרט הראשון

ועכשיו על הסיפור שמאחורי הספר \ סרט:
בעולם אלטרנטיבי בו האלימות גואה על גדותיה ביפן, החליטה ממשלת יפן להבנות חוק חדש שבו אחת לכמה זמן תוגרל כיתת חטיבת-ביניים (נדמה לי שבסרט הם היו תיכוניסטיים) שתסומם במהלך טיול שנתי ותיחטף לאי מבודד,
שם הם יתעוררו בכיתה נטושה ויוסבר להם שהם הוגרלו למשחק הבאטל רויאל, כלומר, קרב עד המוות.
לכל תלמיד ינתן תיק ובתוכו מצפן, מפה, קצת אוכל (כפי שזכור לי) וכלי נשק כלשהו.
המטרה של המשחק היא לחסל אחד את השני עד שיוותר רק אחד.
מי שיסרב לשתף פעולה עם המשחק ועם חוקיו, יוצא להורג בעזרת קולר שמחובר לצווארו.
בכל כמה שעות, יוכרזו ברמקול שמהדהד ברחבי האי ההרוגים והמספר הסידורי שלהם, בנוסף, יוכרזו איזורי המוות,
האיזורים שמי שכף רגלו תדרוך בהם קולרו יתפוצץ מיד. זה לא מותיר להם הרבה מרחב תמרון כשכל כמה שעות עוד אזור באי הלא גדול במיוחד יוצא מכלל שימוש, ומספר המקומות בהם הם יכולים להתחבא הינו דיי מוגבל.
כל העניין הינו דיי שנוי במחלוקת, מאחר ומדובר בילדים בני 14-16 לכל היותר, והסרט דיי רווי דם ואלימות קיצונית (שלא לדבר על הספר). העניין נעשה מעניין במיוחד בגלל הדמויות ששורות בין אוכלוסיית התלמידים והאופי שלהם ואיך כל אחד יתמודד בסיטואציה כזו של חירוף נפש. למשל, החנון הכיתתי שתמיד התנהגו אליו באכזריות הופך להיות רצחני במיוחד ולא יציב נפשית ומחפש נקמה, כנ"ל לגבי הבחורה היפהפיה שתמיד התייחסו אלייה כאל המזרון הכיתתי, גם היא יוצאת לנקמה. ישנם כמה תלמידים שיש להם חברים טובים, והם לא מעוניינים לשחק את המשחק לפי החוקים שהוקצבו ולהרוג אחד את השני, אז הם מנסים למצוא דרך לפרוץ (האקינג) את המחשב המרכזי ששולט באי ובקולרים, וכך הם יהיו חופשיים. ישנם כאלה שמתאבדים ישר על ההתחלה כי הם לא מסוגלים להכיל את המציאות האכזרית הזו. וישנם כאלה שפשוט חלשים מכדי להתמודד ומוצאים את מותם דיי מהר. נוצרים גם מספר סיפורי אהבה מעניינים, כמו למשל בחורה שנבהלת מאחד התלמידים ויורה בו כמעט למוות, ובחרחורי הגסיסה האחרונים הוא מספר לה שהוא תמיד אהב אותה בסתר בלא ידיעתה, ואז יש רגע אינטימי מרגש עד למותו הדואב. יש גם את שני הבחורים הגדולים של הכיתה. אחד מהם, קוואדה, ששרד את המשחק הקודם של באטל רויאל והגיע למשחק מסיבות מסתוריות כדי לשחק בו שוב, ושני, אולי אחת הדמויות הכי מעניינות שנתקלתי בהם בספרות האקסטרימית, בחור בשם – קאזו קיריאמה.
על קיריאמה אני יכול לדבר שעות. נתחיל בזה שבספר מספרים שהסיבה היחידה שבגללה הוא החליט להיות האיש הרע בסיפור ולרצוח את כולם, הייתה בהטלת מטבע גורלית. האדם נטול רגשות ברמה סוציופתית על גבול הפסיכופתיות, ובמהלך כל הספר (וגם הסרט, שם נותנים לו ארשת של מלאך המוות), הוא בלתי מנוצח. רוצח ולא מסוגל להירצח.
בכל פעם שנדמה שמחסלים אותו, הוא קם מההריסות כמו איזה טרמינייטור וממשיך לחסל ללא הפוגה. קאזו קיריאמה היה הביריון של השכבה, אבל לא בגלל שהוא בחר בכך. הוא מעולם לא נטפל לחלשים ממנו, אבל בגלל שהיה כה חזק וכה כריזמתי, שהוא סחף אחריו נערים רבים שסביבו יצרו סוג של כנופייה. בתחילת הספר, כשהם מגיעים לאי וקיריאמה מחליט להפוך להיות האיש הרע בהחלטה פתאומית של רגע, הוא מחסל את כל חברי כנופייתו, אקט לכאורה מאוד לא צפוי, משום שבד"כ בסרטים מהסוג הזה, שאנחנו מצפים מהבחור הרע והבריון של הכנופייה להצטוות עם כנופייתו ולחסל את כל מי שעומד בדרכם, אבל לא קיריאמה, הוא One man army, ואף אחד לא באמת מעניין אותו. הוא רוצח בגלל שזו ההחלטה שהחליט באותו הרגע, וזה מספיק לו בשביל להיות שלם עם עצמו. באותה מידה יכול היה לבחור להגן על כולם, ואז אולי כולם היו ניצלים, כי קיריאמה הוא יחיד ומיוחד, הוא בלתי ניתן לעצירה.
דמותו של קיריאמה כל-כך שבתה אותי, שנתתי לו מחווה בספר שלי בתור אביה הלא ידוע של הסוכנת הסמויה החצי רוסיה חצי יפנית – נטאשה סוגימורה. לא ידוע מי היה אביה עבורה, אבל אנחנו יודעים שהיא עברה הכשרה אינטנסיבית בלוחמה סמוראית לפי הנדן של חרבה שתלוי על גבה וגם שליטתה המופלאה באותה החרב ובאומנות לחימה על גבול האקרובטיקה, ויתכן ולאביה היה חלק בזה. עברה של נטאשה מאוד מפוקפק לכל אורך הספר. והוריה – שניהם מתים כשאנחנו פוגשים אותה לראשונה (אנחנו מגלים זאת בדרך לא שיגרתית).

הילדה היחידה שניצלה מהמשחק הקודם שמסופר עליו בתחילת הסרט

חלק מן הכיתה לאחר ההתעוררות באי

זו מיטסוקו, היפהפיה הרצחנית של הכיתה בסצינה אלימה ורווית דם למדיי

נחזור לעניין הנדון כעת, באטל רויאל הוא אומנם ספר אינטנסיבי, אבל אני לא מצפה ממכם להשיג אותו (אלא אם כן יש לכם כרטיס אשראי בינלאומי וגישה לאמזון – כפי שעשיתי אני בזמנו), לעומת זאת את הסרט צריכה להיות פחות בעיה להשיג בדרכים פחות מקובלות (או לחלקכם יותר מקובלות). ומי שמכיר אותי יכול להשיג אותו דרכי.

(הטריילר של הסרט הראשון)

(זו סצינה מאוד חזקה מאמצע הסרט, סצינת המגדלור שדיי אומרת הרבה על איך הסרט הזה מתנהל ברובו)

יצא גם סרט המשך שהיה דיי רע בעיניי, למרות שגם אותו קניתי, שמו הוא 'באטל רויאל 2: רקוויאם' ולמרות שהרעיון לכשעצמו מעניין ויש המון המון אקשן, אבל הוא פשוט לא מוצלח מספיק כמו המקורי וקשה להתחבר אל הדמויות ואל ההיבט הרגשי כמו בסרט הראשון.
הרעיון הוא ששולחים כיתה שהוגרלה להילחם בקבוצת מורדים שפועלת נגד מערכת ההגרלה הזו כדי לחסל אחד את השני עד המוות. מנהיג המורדים הוא דמות מסוימת מהסרט הקודם כמה שנים אחרי שהאירועים שלו התרחשו, שלא אחשוף מי היא כדי לא לקלקל לכם את ההנאה. ממילא לא תזהו אותו גם ככה, כל היפנים נראים אותו דבר P:
זכורה לטובה מהסרט הזה היא סצינת הפלישה אל האי, שנראה כמו היא ממש העתק של אחד לאחד מהפלישה לנורמנדי של 'להציל את טוראי ראיין'.

עטיפת ה-DVD של הסרט השני

(זה הטריילר של הסרט השני. מצטער, לא מצאתי עם כתוביות, אבל אפשר להבין את הרעיון והמלחמתיות המגואלת בדם)

יחי הבשר החדש! – סקירת יצירותיו של דיוויד קרוננברג

האם אנחנו רואים, בתאונת הדרכים – אות מבשר רעות של חתונה סיוטית בין סקס וטכנולוגיה? האם טכנולוגיה מודרנית הותירה לנו עד כה משמעויות ברות-חלום של יצירת הפסיכופתולוגיות של עצמנו? (ג'. ג'. באלארד, בהקדמה לספרו 'קראש')

מה משותף להזיות סוריאליסטיות אודות הפיכת אדם למרבה-רגליים ענק, או טרנספורמציה טכנולוגית של טלוויזיה לקווי מתאר אנושיים? ריגוש מיני מהשתלבות המתכת בבשר החי בתאונות דרכים? מטרמורפוזיס של אדם ליצור על-אנושי בדמות זבוב שטרם נראה בעולמנו? או אפילו חיבורים תוך-גופניים של פודים אורגניים בכדי להתחבר למציאות אלטרנטיבית ומדומה? התשובה המתבקשת תהיה, כמובן – צפייה בסרטיו של הבמאי הקנדי: דיוויד קרוננברג.

דיוויד קרוננברג

באמצע שנות ה-70, הבמאי המתחיל החל בפיתוח מקורי ושיטתי של ז'אנר האימה. סרטיו הראשונים באורך מלא: 'צמרמורת' (Shivers, 1975), 'התקף טירוף' (Rabid, 1977) ו-'צאצאים' (1979, The Brood), היו החלוצים של תת-ז'אנר האימה שפיתח, שעד היום, רבים ממעריציו מכנים אותו כ'אימת הגוף הויראלית'. בסרטים אלה, הביע קרוננברג את הפחדים מאיבוד הגוף האנושי לוירוס, מחלה או מגיפה שמחלחלת מבפנים, כשלרוב מדובר בגרימת טירוף מיני אפדמי (מגיפה כלל-עולמית) שמתעתד מקומפלקס דירות קטן בו הוא פורץ להשתלט בהדרגה על שארית העולם.

צמרמורת

עטיפת הסרט המקורית של 'Shivers'

 הסרטים של קרוננברג שהפכו לקאלט, אך לא צברו הצלחה מרובה בקופות (עם חריגות של הסרט  'הזבוב'), היו סרטיו משנות ה-80. החל מ'סורקים: שלטון המוח' (Scanners, 1980), וידאודרום (Videodrome, 1982), האזור המת (The Dead Zone, 1983) המבוסס על ספרו של סטיבן קינג, וכלה ב'הזבוב' (The Fly, 1986) ו-תאומי המריבה (Dead Ringers, 1988). סרטים אלה, עם יוצא דופן של 'הזבוב', עסקו יותר בהזיות פסיכופתולוגיות שנגרמות בגלל התערבות חיצונית.

'הזבוב'

בשלב זה של עשיית סרטיו, החל קרוננברג להתעסק מאוד בהתערבות הטכנולוגיה עם המודעות האנושית. היה זה ויליאם ס. בורוז, אחד מאבות הספרות האמריקנית של דור הביט, אדם אשר השפיע רבות על קרוננברג, שטען כי 'השפה היא וירוס'. קרוננברג ביטא את החשיבה הזו ברבים מסרטיו. בעיניי קרוננברג, השפה הקולנועית היא וירוס. התודעה והגוף הינם כה שבריריים עד שבקלות יכול לחדור לתוכם וירוס מגפתי, בין אם זה בצורת אפדמיה שפוגעת בגוף, ובין אם זה בצורת פסיכוזה של טירוף תודעתי-מיני.

בסרטו – 'וידאודרום', תיאר קרוננברג את השתלטות הטלוויזיה על חיינו. כאשר בני-האדם הופכים להיות מכורים לתוכנית אלימות פורנוגרפית המציגה עינויים ורציחות סנאף בערוץ בשם 'וידאודרום', מחלחל אות השידור למוחם וגורם לגידול שיוצר הזיות. אחת מן ההזיות היא טרנספורמציה של הטלוויזיה לבשר ודם, כאשר הגיבור של הסרט מנסה "לחדור" לתוכה. אחד המוטואים החזקים ביותר של הסרט, היא הטרנספורמציה לקראת הבשר החדש, עיבוד מחדש של התודעה לאיך שבעלי ערוץ 'וידאודרום' היו רוצים לתכנת את צופיהם. בסרט 'הזבוב', מדען המבצע ניסוי כושל בטלפורטציה על עצמו, מאבד מצלם דמותו ונהפך אט אט לזבוב האנושי הראשון מסוגו. קרוננברג אהב לשאול – 'מה בעצם הופך אותנו לאנושיים?', 'ממה אנחנו מורכבים מלבד בשר, דם ועצמות?', 'למה עוד אנחנו יכולים להיהפך ולהשתנות?', 'ומה באמת, מתחת לפני השטח, מרגש אותנו?'.

בסרטיו הבאים של שנות ה-90, יכול היה קרוננברג לעבד למסך שני רומנים מפורסמים של הסופרים שהשפיעו עליו כה רבות. הראשון מביניהם היה 'ארוחה עירומה', של ויליאם ס. בורוז משנות ה-50 (Naked Lunch, 1991), ספר שהיה לטענת קרוננברג, בגירסתו המלאה והשנויה במחלוקת – בלתי ישים לבימוי. קרוננברג לקח סצינות מ-4 ספרים של בורוז ואת סיפור הביוגרפיה האישי של הסופר, ועיבד גירסה שבעיניי מעריציו נחשבת עד היום ליצירת מופת. בזמנו, טען קרוננברג בעת כתיבת התסריט, שהתודעה שלו ושל בורוז עברו סימביוזה מוחלטת, ושהוא ובורוז הפכו לנפש חושבת אחת.

עטיפת הסרט 'ארוחה עירומה'

הרומן השני שעיבד למסך באותה העת, היה 'קראש' של ג'. ג'. באלארד משנות ה-70 (Crash, 1996), העיבוד הזה של קרוננברג נחשב עד היום לסרט הכי שנוי במחלוקת שעשה עד כה. בעוד שב'ארוחה עירומה', חקר קרוננברג את השפעות הסמים מעוררי ההזיות על התודעה, ב'קראש' חזר לנושא שעניין אותו בעבר – השתלבות המתכת בבשר בעת תאונות דרכים וכיצד גורם זה משחק אינטרס עבור כת פרוורטית שמשחזרת תאונות דרכים מפורסמות לצורך ריגוש מיני. נושא זה שהפך לגולת עבודתו של קרוננברג, זעזע מדינות רבות והסרט צונזר ונאסר להפצה במקומות רבים.

עטיפת הסרט 'קראש'

בשנות ה-2000, זנח את ז'אנר האימה לחלוטין, ועבר לבימוי סרטי איכות. הסרטים האחרונים שביים היו דווקא סרטי מאפיה הוליוודים עם שחקנים ידועי שם, כגון – 'היסטוריה של אלימות' (A History of Violence, 2005) ו-'סימנים של כבוד' (Eastern Promises, 2007), אשר זכו להצלחה שמרבית סרטיו המפורסמים ביותר מעולם לא קיבלו. ביולי 2008, יצאה לאוויר העולם אופרה ב-Théâtre du Châtelet אשר בפריס המבוססת על סרטו 'הזבוב'.

תמונה מתוך האופרה 'הזבוב'

יש כאלה שטענו כי סרטיו פרובוקטיביים מדיי, וכי האלימות מופרזת ואף קיצונית לעתים, אך מעריציו שליוו אותו במהלך כל תקופות גוף עבודתו, ממשיכים לייחל לימים בהם יחזור לעסוק בנושאים המקוריים והמרתקים שהתעסק בהם בעברו רצוף המחלוקת.

Newer entries »