Archive for פרוזה

שדות הדמים והקטל: סימבוליות וחורבנה של המחשבה הפרטית

מבעד לפסולת הקיום הספורדית המבוזרת ברחבי הזמן-חלל, הוא שכב בלא ניע ובלא נע, שכב בעיניים פעורות אל עבר האש ותימרות העשן המיתמרים אל מעבר לתופת שדה הקרב. הוא יכול היה לראות את רופאי המגיפה בעלי מסיכת המקור המשוננת עוברים בין הגוויות ובין השורדים. בינות עץ מרקיב, נטול עלים ומעלה עובש הוא הבחין בנערה זהובת שיער אך מוכתמת דמים מוטלת בפיזור איברים. הוא הרים את עצמו מן האדמה הבוצית וזחל לעברה כמו הייתה תקוותו וגאולתו האחרונה. רגליו המרוסקות נגררו אחריו במכאובים של בערה מסמאת, וציפורניו השבורות משכו אט אט את זרועותיו השרוטות, הפצועות, אל עבר מקום מנוחה לצד הנערה הדומיה. באופק דהרו לוחמים על גבי סוסי קרב משוריינים, מכים בחרבותיהם על אילו שהם אויבים בלתי-נראים, מקיזים עוד דם למען המטרה המשותפת שאיש כבר לא ידע מהי. הוא הרים יד מטונפת אל עבר פניה החיוורות ובעדינות שלא תאמה לידיו הגסות קימר את כף ידו וניגב את הרטיבות מפניה. דמעה נוספת זלגה לה מעינה העצומה של הנערה, וצמרמורת עזה תקפה אותו ללא רחמים. הוא יכול היה להרגיש את בטנו מתפתלת.

הוא העביר אצבע דקה בין קימורי לחיה אל מורד צווארה הרך. הוא נגע קלות במרווח שבין קנה הנשימה לבית החזה. הגיאומטריה של זוויות שפתיה חיללו את תפיסתו הרציונאלית במציאות. אצבעותיו ירדו אט אל עבר שריון הקשקשים שהולבש על גופה הנערי. בינות שיפולי המתכת נפער חור מדמם אליו חדרה חרב כלשהי בעבר הלא ידוע. הוא הסיר ממנה את השריון שנתפס בסוגרי בד מאחורי גבה. הוא הסיר בכדי לבדוק את איכות פציעתה, אך גם בכדי להתיר עוד חומות מביניהם. הקצות של אצבעותיו נגעו קלות בחור הפעור והארגמני. הנוזל שעטף אותן קורב ללשונו והוא ראה כי טוב. את שארית הדם מרח על פניו לאות אבל. לפני שכבר לא יכול היה לעמוד עוד בתווי פניה האירופאים שאיבדו מחיותן, קבר את פניו בחזהֲ, ונשם את ריחה המסתורי עמוקות.

משהו נגע בשערו, אחז בו בעוצמה אך ברכות שאין עוד שנייה לה. הוא הרים את עיניו וראה אותה מסתכלת היישר בו. עיניה התכולות דמעו ללא הרף, שפתיה הכחולות והסדוקות מקור נפערו ונסגרו קלות, כמו רצתה לומר דבר מה אך לא ידעה כיצד. היא ליטפה את שערות ראשו השחורות והרטובות והסיטה אותן כדי שלא ידבקו עוד למצחו. החשמל שעבר בין מבע עיניהם קרע את נשמותיהם לגזרים.

הוא איבד את נשימתו האחרונה זמן קצר אחרי שנפחה היא את שלה, כמו לא יכול היה לחיות בנפרד ממנה ליותר מזמן קצוב של ייסורי מוות. גופותיהם השבורות שכבו שלו על שלה; ידה עדיין אוחזת בשערותיו הארוכות, לחיו מחוצה על חזה המדמם, כתובות הקעקע המדממים שלה הטבועים בפניו ילוו אותו עד שתולעי האדמה ינקו ממנו כל בשר עד העצם. סימן הדמעה שנתייבשה כמה סנטימטרים מעינה השמאלית תיחקק בבשרה עד אשר לא יוותר ממנו כל זכר. עיניה התכולות נותרו פקוחות וימשיכו להביט בעיניו השחורות והמתות עד אשר יגיעו רופאי המגיפה ויפרידו את מחול גופם הסוער ויחללו את זיכרון מותם בפעם האחרונה.

————–

סיפורי אבירים היוצאים לקרבות צלבנים הינם דבר שמן השגרה. סיפורים על נערותיהם הצעירות המחכות להם בשבועת נדרים בכדי שישובו אל זרועותיהן וישאו אותן בברית הנישואין ההפכפכה – גם הם מן השגרה. מה שלא שמים עליו דגש, הוא דווקא זוועות המלחמה שאינה כה הירואית, הטבח האיום, אינוס הנשים, הבזיזות המתובעות, הנקמה, הרצח,  האימה. הברוטאליות.

במסגרת עבודתי בסינמה סיטי יוצא לי לראות הרבה סופים של סרטים. כשראיתי את סצינת הסיום של 'אליס בארץ הפלאות' של ברטון (סצינה שמופיעה בחלקה גם בטריילר), אליס עצמה לובשת שיריון אבירים וחרב חדה ויוצאת להילחם. לאחר שראיתי את 'סולומון קיין' בפעם השנייה, לא יכולתי שלא להתאהב במלחמות ימי הביניים וכל הסימבוליות שלהן.

עם סרטים כמו 'המלך ארתור', 'אקסקליבר', 'מונטי פייטון והגביע הקדוש' (על אף הטוויסט הפוסט-מודרני), 'סאגת שר-הטבעות', 'מלחמות האופל: עלייתם של הלייקנס' (הסרט האחרון בטרילוגיה), נפרשת היריעה של ימי הביניים במלוא תפארתה ובמגוון של ז'אנרים.

כנ"ל לגבי משחק הוידאו של קלייב בארקר – Jericho, המתאר פלוגה של לוחמי יחידה פסיונית מיוחדת שיוצאת למגר את כוחות האופל בעיר מסתורית שעלתה מן האדמה באופן פתאומי. השטיק הוא שבכל פעם מחדש הם עוברים דרך פורטל שמחזיר אותם לאותה עיר רק אחורה בזמן לאנשים שהגנו ונלחמו עליה ובה. בתחילה הם חוזרים למלחמת העולם השנייה ונלחמים במפלצות נאציות ולמיניהן, אחר-כך חוזרים אחורה לתקופת מלחמות הצלבנים, אחר-כך לתקופת השחיתות הרומאית ולמחרצאות הדמים וזירת הגלדיאטורים, אחר-כך למקור הראשוני של העיר לפני הספירה, ולבסוף לתחילת הבריאה שם הכול התחיל בו הם נלחמים בבן הסורר של אלוהים שמעולם לא היה צריך להיוולד.

לעומת זאת, מאז עבר העיסוק ממלחמות ימי הביניים, אל מלחמות העולם הראשונה ואז השנייה, המלחמה הקרה, ואז ויאטנאם, עד למלחמות המפרץ ולבסוף כבר מדברים על מלחמות גרעיניות (להלן: מלחמת העולם השלישית). כשאצלנו בארץ עדיין מתאבססים על המלחמות ההיסטוריות שלנו ועל תקופת השואה.

אני תוהה, למה ממשיכים להתעסק בסימולקרות ולא בסימבוליות? כשאני כותב על משהו, אני לא כותב על תקופה שקרתה באמת, על מלחמה מסוימת, על דמויות אמיתיות (לעתים משתמש במיתולוגיות ומעוות אותם בהתאם לצרכיי), אלא על הסימבוליקה שמאחורי הדברים. אותי מעניין הסבטקסט. אני יותר נהנה לקרוא ספר או סרט שלא מתרחש במקום אמיתי, שלא מקבל משמעות היסטורית אלא יוצר היסטוריה משל עצמו!

אולי בגלל זה אני מתחבר יותר לסרטים כמו אלו של דיוויד לינץ' (לא כולם מושתתים על אותו עקרון), שלא מתרחשים בזמן-מרחב הידוע והמוכר אלא יוצרים לעצמם מציאות וויזואלית חדשה – כמו 'ראש מחק', 'כביש אבוד', 'אינלנד אמפייר'. גם הסרט החדש של טרי גיליאם: 'The Imaginarium of Dr. Parnassus, שאין לי מושג איך עומדים לתרגם אותו לעברית (ואני גם לא רוצה לדעת) ושהקולגות שלי לעבודה אמרו שזה נראה להם כמו הולך להיות סרט נורא, בעיניי – זו פסגת היצירה הגיליאמנית – הדרך שלו להתפרע לחלוטין עם תפיסות המציאות, המימדים המקבילים, הפכפכות הזהות האנושית ומשעולי התודעה.

אם אתן את דוגמת אוואטר, מבחינה וויזואלית-טכנולוגית הוא בהחלט היה פורץ דרך וחוויה תלת-מימדית בלתי נשכחת, אבל אם מסתכלים על הסרט במובן הרעיוני סימבולי, זה נכון שקמרון טוען שהוא יצר שם עולם חדש שלא קיים בשום מקום מלבד בדימיון שלו ועל גבי המרקע, אבל כשאני ראיתי את זה לא יכולתי שלא לראות דימיון לאנושות. שבט הנאווי נראים בדיוק כמו בני אדם, רק גבוהים יותר, רזים יותר, עם אף של חתול, אוזניים מחודדות, עור כחול, ונצנצים על הפנים. פנדורה נראית בדיוק כמו כל ג'ונגל שראינו במיליון סרטים אחרים. יש צמחים מוזרים, זה נכון, אבל זה לא שונה מהחוויה של הטבע המטריד בסרט כמו 'קינג קונג' של פיטר ג'קסון והיצורים המוזרים שם (החרקים, אבוי). דוגמא נוספת לדימיון של פנדורה של קמרון לסרט אחר, הוא 'קול הרעם' (A Sound of Thunder) שמבוסס על סיפור קצר של ריי ברדבורי שכמעט לא קשור בכלל לסרט מלבד הפתיחה שלו. עם זאת, בסרט משהו משתנה בעבר וממש כמו באפקט הפרפר, נעים גלים של זמן שמכים על ההווה ומשנים אותו בהדרגה עד שיגיע השינוי האבולוציוני הסופי. בשינויים הללו, ראשית משתנה הצמחייה ואז החיות ולבסוף האדם. הם משתנים אבולוציונית כמו היו נראים אילו הדינוזאורים מעולם לא היו נכחדים וכל האבולוציה הייתה מתעוותת לחלוטין.

בספרו של מייקל קרייטון – 'ספרה', עומדים המדענים בתחילת הספר להיכנס לתוך חללית חייזרית שקבורה מתחת לים מליוני שנה. המדען שהינו גיבור הספר מתאר את מחשבותיו על מה ימצאו שם. איך היה נראה חייזר אילו היה פוגש בו באמת. לאנושות יש נטייה לתאר חייזרים בדיוק כמו עצמם. למשל, הטורף (Predator) שמלבד פנים קצת שונות, יש לו שני עיניים, שיער (מן ראסטות שכאלה), שתי ידיים, שתי רגליים, אצבעות וציפורניים וכן הלאה. הנוסע השמיני (Alien), גם כן נראה אנושי למדיי, ידיים, רגליים, גוף, זנב, ראש, פה, שיניים וכו'. כמעט כל חייזר שתפגשו בספרות ובקולנוע, יש לו חלק כלשהו אנושי. אפילו בספרו של יוסי הדס שבביקורות עליו נטען שהיצורים שם והעולם נראים לחלוטין לא אנושיים – הבחנתי כי החייזר עצמו נראה כמו עין גדולה (מי אמר שלחייזרים יהיו עיניים בכלל? ומי אמר שהם יהיו תקשורתיים?).

ב'ספרה', טוען קרייטון דרך המדען שאנחנו לא יכולים לדעת איך יראו החייזרים באמת, אנחנו תמיד חושבים במונחים ארציים. מה אם הם יהיו חיידקים? מה אם הם יהיו טפילים? (כמו בסרט 'היצור' של ג'ון קרפנטר, טפילים שמתשלטים על אורגניזם כלשהו והופכים אותו לשלהם תוך כדי חיקוי צורתו המקורית בכדי להערים ולהשתלט על צורות אורגניזמיות אחרות). קרייטון מציע – אולי הם גז? אולי הם באוויר סביבנו ואנחנו אפילו לא יודעים? אולי אנחנו נושמים אותם עכשיו? אולי הם בלתי נראים? בסיפור הקצר של ה.פ. לאבקראפט – 'בצד שמעבר' (From Beyond), תיאר לאבקראפט מכונה שנוצרה על-ידי מדען שמגרה את בלוטת האצטרובל ושגורמת לנו לפתח סוג של עין שלישית שעוזרת לראות את הדברים שמעבר למימד שלנו. כמובן שלאבקראפט לא מתאר כלום ממה שהדמויות רואות אלא רק מדבר הרבה, אבל בסרט שביים סטוארט גורדון על פי הסיפור הזה, הצד שמעבר נראה גרוטסקי ויצוריו מבחילים להפליא. במימד האחר, היצורים אמנם קשורים לאנושיות, אך הן מעוותים את תפיסת המרקם האנושי ויוצרים פסיפס של זוועות ועיוותים שנוגדים את הרציונאל האנושי. זה מזכיר קצת את איך שהזוג באלדווין ודיוויס מעוותים לעצמם את הפרצוף בסרט 'ביטלג'וס' של ברטון כדי להפחיד את הדיירים החדשים שהשתלטו להם על הבית אבל הם לא רואים אותם בכלל כי הם נמצאים במימד אחר מהם, מימד הרוחות. מימד הרוחות זה קונספט בפני עצמו. שמעתי ממספר מקורות על אנשים שמפחדים שקרוביהם המתים מסתכלים עליהם מן העולם שמעבר וצופים בכל פעולותיהם האינטימיות ביותר. משום שאין לנו דרך להוכיח או לשלול זאת, השאלה שצריכה להישאל היא – האם זה משנה? בסיפור של לאבקראפט, המדען אומר לחברו שבא לבקר אותו כדי לחוות הדגמה של הניסוי שהיצורים והזוועות היו סביבנו כל הזמן הזה, הם סביבנו גם עכשיו, מסתכלים עלינו אבל לא יכולים לפגוע בנו כי אנחנו לא מודעים להם והם לא מודעים לנו. ברגע שצד אחד מודע לצד השני, זה נעשה מסוכן, אבל כל עוד אין מודעות, אין סכנה.

ואז אי-אפשר שלא לשאול את עצמנו את שאלת המודעות – האם כשאנו לא מודעים למשהו, האם הוא אינו קיים באותה העת? זה כמו שרק ברגע שמתגייסים לצבא, שפתאום אנחנו נעשים מודעים לכך שיש הרבה אנשים לובשי מדים שמסתובבים סביבנו, אבל האם הם לא היו שם גם לפני הגיוס? למה פתאום שמנו לכך לב יש מאין? המודעות העצמית שלנו היא נושא מאוד בעייתי. לעתים אנחנו לא מודעים לסביבה, לאנשים שמקיפים אותנו, לצרכיהם האישיים, לבקשותיהם, לרמזים שהם נותנים לנו כדי שנקבל ונכיל אותם. לעתים הם גם אומרים זאת מפורשות ואנחנו לא מבינים מה נמצא מתחת לאפנו. עם זאת, ויותר מזאת, אנו לעתים גם לא מודעים לעצמנו, לאיך שאנחנו מתנהגים ופועלים, לנזקים שאנחנו עושים לעצמנו, לסביבה ולזולת, ולעתים גם לאהובינו.

וכדי לחזור לנקודה העיקרית שבעקבותיה התחלתי את הפוסט הזה, הכול בסוף מתנקז לסימבוליקה. אנחנו נעים על פי ציר של סימבוליות. אנחנו לומדים להתנהג על פי מחות סימבוליות שראינו בסרטים, או שראינו את הורינו או חברינו עושים. אנחנו יוצרים על פי הסימבוליות שחווינו מסרטי קולנוע, מספרות איזוטרית או פופולרית, משירים ששמענו ברדיו בזמן הנסיעה לעבודה, מיצירות אמנות שחווינו בעין בוחנת במוזיאון ברוקולין או בלובר, בתערוכות פיסול של יגאל תומרקין, בערבי הקראת שירה של מאיה בז'ראנו או של כתבי עת מחתרתיים, אבל איפה מכל זה נמצאת הסימבוליות האישית שלנו? איפה מכל זה אנחנו יוצרים לעצמנו את המקום האישי, האינטימי הפרטי שלנו שבו רק אנו נוכל להיות בו בלא מפריע? בלא עיני האח הגדול הבוחנות והרושפות על גבינו בעת שאנחנו אוכלים, שותים, קוראים, מתנשקים, משתינים, מאוננים, מזדיינים.

איפה איבדנו את העצמיות שלנו לטובת המסחור הפוסט-תרבותי? למה אנחנו ממשיכים לעשות את מה שכולם רוצים שנעשה ולא עושים את מה שאנחנו רוצים לעשות? ברור שאנחנו חברה שמושתתת על חוקים וכללים וחובות. אבל אם כל אחד ימצא את הנישה הפרטית שלו שבו הוא יכול להיות הוא עצמו, בין אם זה בקשר זוגי, בין אם זה בחדר האינטימי שלו, או בחוגים הפרטיים שאליהם או הולך, או בעבודות היצירה שלו, אני מניח שנשמע קצת יותר קולות אישיים, פיוטיים ומקוריים מאשר כל הזבל הממוסחר, הקלישאתי והצפוי עד לכדי מוות שנמצא כאן בכל מקום.

מודעות פרסומת

המדריך למסע בזמן ובין העולמות המקבילים

          "ראיתי דברים שאתם האנשים לא הייתם מאמינים…"
          (רוי באטי, בלייד-ראנר)

תחילת הדרך. במדריך זה אסביר כיצד ניתן לעבור בין העולמות המקבילים השונים הקיימים בין שברי הזמן והמרחב תוך מתן דוגמאות שונות דרך אישים שונים שהיו שם ועשו זאת לפניכם – וכמובן, אילו מראות ראו בדרך.

ג'ולייט, ג'סטין וחורי התולעת. ג'ולייט בלאק היא גלגול נשמתה של היפאטיה מאלכסנדריה. היפאטיה הייתה פילוסופית מלומדת ששלטה במתמטיקה על בוריה. עקב טראומות חוזרות ונשנות שעברה ג'ולייט ומבנה גנטי יוצא דופן, היא פיתחה יכולת מטאפיזית של שליטה בזמן ובמרחב. עקב כך שבמבנה הגנטי של מוחה היו טמונים הארכיטיפים המתמטיים שירשה עוד מימי תקופתה של היפאטה, יכולה הייתה ג'ולייט להמיר את הנוסחאות המתמטיות בשילוב של יכולתה המטאפיזית וליצור חורי תולעת בהם שלטה בכדי לעבור בין היקומים המקבילים. ג'סטין, משום שהינה הפיצול הרצחני של ג'ולייט, שולטת באותן יכולות בדיוק, אך משתמשת בהן כדי להשליט טרור בין היקומים ולהשמיד את המין האנושי בכלל ואת ג'ולייט ומקבילותיה בפרט.

ג'רארד קורגן ומד הזמן. זה ברור שלא כולם נולדו כג'ולייט. קורגן חי במחתרת הסאדוכיסטית התת-קרקעית. הוא היה אנושי לחלוטין, שלא כמו ג'ולייט וג'סטין. לא ידוע לי כיצד הוא השיג את מד הזמן מלכתחילה, אך העובדה הייתה שהוא היה בידו ובעזרתו יכול היה ליצור חורי תולעת (ממש כמו התאומות המפוצלות) כדי לעבור אחורה בזמן. עכשיו – המכשיר הזה דיי מוגבל, משום שהוא מאפשר לעבור אחורה בזמן רק לתקופת הזמן שבה הוא נוצר. לעבור יותר אחורה יחשב בתור פרדוקס. משום שפירושו של המכשיר הינו לעבור בזמן לאחור, כהליך הגנתי נוצרת סביב המשתמש בועת הגנה שלא מאפשרת לאותו אדם לפרוץ אותה ולשנות את הזמן. קורגן נהג לחזור לאחור כדי לבקר את תקופת ילדותו ואירועים שונים בהיסטוריה.

ג'ייקוב גלאס והמרדף אחרי הרוצח בין צירי הזמן. קורגן מסר את מכשיר הזמן לבא אחריו – הבלש ג'ייקוב גלאס – והאחרון השתמש במכשיר כדי לבקר את זירות הפשע השונות ברגעי הקטל הממשיים בעקבות תיק רצח של רוצח סדרתי מטורף ועלום זהות. משום שגלאס היה חדור מוטיבציה למנוע את הרציחות (על אף שכבר התממשו), הוא ניסה לשנות את הנוקשות של הבועה המגנה כדי לשבור אותה ולפעול נגד הרוצח. אילו היה מצליח לבצע את זממו, היה נוצר קרע בזמן שהיה משנה את אותה תקופת זמן – ממש כמו בתיאוריית 'אפקט הפרפר'. הקרע בזמן שהיה נוצר, היה זורם כגל זמן וממשיך את השינוי של אותה תקופה עד לתקופתו חייו של גלאס, ובכך יכול היה לשנות לחלוטין את ההיסטוריה.

חוקי העולמות המקבילים. כפרפראזה על תיאוריית היקומים המקבילים של הפיזיקאי, דיוויד דויטש; ברגע שנוצר קרע בזמן, בעצם נפתח לנו עולם מקביל לעולם המקורי – עם קו זמן ורציפות משל עצמו. עם כל בחירה שאנחנו עושים, נוצר עולם מקביל נוסף שבו בחרנו אחרת. וזה ממשיך עד לתחילת ההיסטוריה האנושית (והלא-אנושית), מה שמראה שישנם כאינספור עולמות מקבילים (שממשיכים להיווצר בכל שבריר שנייה שעוברת). ג'ולייט וג'סטין נעות בין היקומים המקבילים הללו בלא מפריע. עבורן נפתחת דיאגרמה תודעתית שמציגה להן את ציר הזמן של כל היקומים, וניתנת להן אפשרות בחירה לאן לקשר את חור התולעת. ברגע שבחרו את היקום אליו ירצו לחדור, יפער חור התולעת, והן יעברו דרכו. פרט טריוויה רלוונטי – המעטפת של חורי התולעת תשנה את צבעה בהתאם לתקופת הזמן ומיקומה בסקאלת היקומים המקבילים.

מבנה מנהרת הזמן. הפרופסור לפילוסופיה, פול דיוויס, קבע בספרו "כיצד לבנות מכונת זמן" כי המסע בזמן ובמרחב דרך חורי התולעת יתבצע דרך פיר מכרה. מה שלא ידע היה אודות קיר המים שינוע במרכז הפיר ושיהווה את המטמורפוזה הדרושה כדי לעבור בין המימדים. הוא גם לא ידע אודות המשפטים המהדהדים שיוקרנו תהודתית במהלך המסע. המשפטים הללו מנבאים בתמציתיות את העומד להתרחש ביקום אליו נגיע.

היקומים המקבילים השונים. היקומים המקבילים הינם שונים במהותם וחלקם דומים מאוד. ג'סטין פעם ביקרה ביקום שהיה מובנה על-פי אגדות ילדים, ושכל מי שניסה לדבר – נאלץ לדבר בחריזה כפויה. אותו יקום עבר מטמורפוזה מאוחר יותר לעולם הקרח, בו שלטה מכשפת העולם בעזרת זרועותיו התמנוניות של קראקן הקרח. היא גם ביקרה ביערות המונגולים שבהם היו מפלצות משונות כגון מרבה רגליים בגובה של מספר מטרים בעל זרועות תמנוניות, בו נלחמה עם מספר נינג'ות וחיילים מונגולים עד שהביסה אותו בגבורה (ואז הצטלמה ליד גוויתו המרקיבה עם חיוך גדול ומחוות 'וי' של אצבעותיה). ג'ולייט לעומתה ביקרה בעולם הקרחוני שהציג את מותו של כדוה"א ב-2012 על-ידי מיסת הקרחונים. אותו יקום יהפוך ברבות הימים לעולם האש, שהינו המקבילה של עולם הקרח, בו שולטת מכשפת האש עם קראקן האש שלה. ג'ולייט אף ביקרה בעולם שכולו היה מים, וצוללות ימיות נלחמו בספינות פיראטיים ללא הפוגה. עולם אחר היה עולם שכולו לבה רותחת והרי געש בוערים. עולם נוסף היה שילוב של ונציה עם הפירמידות המצריות, כשבשמיים עפים פטרודקטיילים מרושעים שמשחרים לטרף. עולם מקביל נוסף התרחש ביקום המכונה 'כרימזון', בו האדמה הייתה מכוסה בגרגירי חול שלגיים, האוכלוסייה הרווחת האמינה באדיקות בפנתאון האלים המצריים, וניהלה מלחמות חורמה נגד צאצאיו של אנוביס שקמו לתחייה בעזרת שתילת ראשיהם הכרותים באדמה. אדם בשם אייבורי טריי ביקר פעם ביקום מקביל שמבוסס על משחק המחשב של אמריקן מגי – 'אליס'. הוא גם ביקר בעולם שהמשיך את שנות השלושים והארבעים לעד, ונצרים של אל קפונה המשיכו לשגשג כשהמאפיות האיטלקיות השתלטו על העולם. בנוסף, הוא גילה אב שלקח את בתו הקטנה לראות את עולם הפיות (ונעל אחריו את הדלת כדי שאיש לא יכנס לשם מלבדו). טריי, שגילה את המעבר לעולמות המקבילים במקרה, המשיך לחפש שוב ושוב את המעברים המסתוריים הללו ללא הצלחה עד ליום מותו.

הקרב בין ג'ולייט וג'סטין ברחבי היקומים. משום שנפערו כל-כך הרבה יקומים מקבילים בהם ג'סטין לא הצליחה להרוג את ג'ולייט, נוצרו עוד ועוד ג'ולייטיות, וכן, עוד ועוד ג'סטיניות. דבר שהוביל למלחמת חורמה כלל-עולמית בין צבא הג'ולייטיות לצבא הג'סטיניות שהוביל לטבח מוחלט של המין האנושי, כשכל שנותר מהאוכלוסייה העולמית לאחר חורבנה היו רק ג'ולייטיות וג'סטיניות מרובות. בחלק מן העולמות המקבילים – הקרב עודנו נמשך. בחלקם, הקרב מעולם לא התקיים.

סוף מעשה. המסע בין היקומים המקבילים יכול להיות מסוכן לאדם שאינו מודע לסכנות הטמונות בו. מקווה שהמדריך למשתמש הזה הבעיר מעט יותר את הפינות האפלות שמהוות את האינפורמציה הרווחת לגבי מסעות הזמן אל היקומים המקבילים השונים, וגם את סיפוריהן של ג'ולייט וג'סטין ומלחמתן רווית הדם. זכרו! יש להתייחס למסעות הללו במשנה הזהירות הדרושה. אל תתפתו לנצל כל הזדמנות הנראית לעין למסע רק משום שהיא אפשרית וזמינה. קחו איתכם אדם שמבין עניין ויודע כיצד לשרוד. בחלק מן העולמות הללו לא תשרדו לבדכם דקה בודדה אחת. בהצלחה ומסע נעים!

לינקים רלוונטיים:
יש יקומים מקבילים
נסיעה פרועה בחור תולעת
חורי תולעת הם ה"חור השחור החדש"

רשומה על ספרו של וויליאם ס. בורוז – 'ארוחה עירומה'

'ארוחה עירומה' – אחד הספרים היותר קשים לקריאה, אך ללא ספק מהווה אבן דרך בנבכי הספרות האמריקנית. 

ספרו של בורוז - 'הארוחה עירומה'. ה-'ה' נשמטה מאוחר יותר.

וויליאם בורוז היה מסומם. הוא היה גם הומוסקסואל. הוא הרג את אשתו בשוגג במשחק וויליאם טל כאשר פיספס עם אקדחו את הכוס שהונחה על ראשה. הוא היה אדם משונה מאוד, אבל אף אחד מהדברים הללו לא מנעו ממנו מליצור את אחת היצירות המבריקות ביותר שנכתבו אי-פעם. אף ספר לא משתווה לקנה המידה של הספר הזה. למה שבורוז ניסה לעשות כאן. 

האיש והאקדח

מה כל-כך מיוחד בו? ראשית כל, אין לו עלילה לינארית בכלל. למעשה, כמעט ואין לו כל עלילה כלשהי. דבר שמאוד מקשה על הקריאה ואף על ההתחברות לספר. עם זאת, הספר נוגע בהמוני נושאים הזויים וחסרי כל פשר תוכני מדויק. למשל – בכתיבתו הוא נוגע לעיתים באפיוניים טוטליטריים סטייל '1984' של אורוול או 'הצלם' של דיק. הוא משייט בין הסימטאות המטונפות של טנג'יר (המכונה גם אינטרזון), שם בורוז שהה זמן מאוד ממושך בעת כתיבת הספר. הוא שוזר במילותיו הקרקסיות סגנון היאה לזה של הסוריאליסטיים, או אף תנועת הדאדא המפורסמת, טכניקת ה-Juxtaposition, שבה הוא מניח שני אובייקטים שלא קשורים זה לזה אחד ליד השני בכדי ליצור משמעות חדשה. בספריו הבאים, לאחר שניסה זאת בספר הזה, בורוז המשיך להתנסות בטכניקות שהוא פיתח יחד עם בריאן גיסין בשם Fold-in ו-Cut-up שהינם אינטרפרטציה לטכניקות שהיו מיושמות על-ידי תנועת הדאדא, בהן טקסטים היו נחתכים מהדף ומסודרים באופן שונה בכדי ליצור משמעות חדשה, או לפי בורוז אף "נבואית" לגבי פשר הטקסט. 

שיטות החיתוך והקיפול של בורוז - דוגמא בפועל

כאשר ארוחה עירומה הכה בחנויות, הספר הוחרם במקומות רבים בטענה שהוא יותר מדיי בוטה וגס. ואכן, בספר מתוארות מספר סצנות פורנוגרפיות קשות ואלימות במיוחד. הדמויות בספר הינן מטורפות וחסרי כל ביסוס של הגינות ומוסריות. בורוז אף עמד למשפט של גינוי, עקב בוטות הספר, אך זוכה כשחבריו עמדו לצידו והעידו למענו. בארוחה עירומה – בורוז יצר מספר דמויות מיתולוגיות, כמו דוקטור בנוויי – רופא מנתח מטורף, וה-מאגוואמפ, יצור משונה שנהנה לחנוק את קורבנותיו בעת שהוא שוכב עימם. בנוסף, דמות המספר שמבליחה ברגעים-לא-רגעים בספר היא וויליאם לי, שם העט של בורוז.

 הספר גם עובד לסרט מבריק בידי דיוויד קרוננברג, שטען (כמו רבים אחרים) שארוחה עירומה במסגרתו הכתובה לעולם לא יוכל להיות מוסרט בצורה לינארית (אלא אם יוסרט תחת תקציב גרנדיוזי של לפחות 500 מיליון דולר), ולכן קרוננברג בנה תסריט שמבוסס על אירועים מ-4 ספרים של בורוז וגם מהסיפור הביוגרפי של הסופר. הוא טען שכשכתב את התסריט הוא חש הליך סימביוזי בינו לבין בורוז כאילו היו שניהם אותו אדם.

עטיפת סרטו של קרוננברג המבוסס על 'ארוחה עירומה'

ארוחה עירומה הינו ספר שנוי במחלקת, אחרים יטענו שזה הופך אותו ליצירת מופת, נוספים יגידו שהוא בלתי קריא לחלוטין ומעולם לא יצליחו לצלוח אותו.  

תנוחת BDSM של המאגוואמפ, דמות היצור החולני מספרו של בורוז כפי שמגולם בסרטו של קרוננברג

 בכל מקרה, זה ספר שלא ניתן להתעלם ממנו – וחשוב לקרוא בו לפחות פעם אחת בחיים (אני כבר קראתי פעמיים).

תמציתו של עולם מטורף – הגיגים ישנים על כתיבה

"הדבר היחיד שאמן יכול לעשות הוא לדמיין את פרצופו שלו. נידונת לעד להיות אתה" (צ'אק פאלאניוק)

כתיבה היא תהליך האי-יציבות המנטאלית של האמן. הוא כותב מליבו הנוזלי. ואם ליבו תחת מעטה הכאב, אז גם החומר הכתוב שלו נידון לכך. חלק מאיתנו כותבים כדי לפלוט משהו החוצה. בדרך-כלל כאשר התודעה שלנו חושבת יותר מדיי בוולגריות ומהר מכדי שנוכל להבין, ואז אנחנו חייבים לשפוך זאת מעין התודעה שלנו על גבי הנייר. ממש כמו שאדם חולה יקיא את האוכל שאכל זמן לא רב קודם לכן. זה לא מוזר לציין או לחשוב שתהליך הכתיבה הוא כמו עיכול אוכל. ויליאם ס. בורוז קרא לספרו הידוע מכל – 'ארוחה עירומה', כמו כדי להצביע על התמודדותנו עם מה שנמצא בקצה המזלג.

ארוחה עירומה

חלקנו כותבים כדי להפסיק גירוד שאיננו יכולים לגרד. זה בתכלית נשמותינו להעביר את תודעתנו למילים שאנחנו מוצאים כל-כך עילאיות, כל-כך תהומיות, שלעתים אנחנו מסבים מבטנו מהן רק בכדי לשטוף אותן אל פח האשפה. אבל האם זה נותן לנו כוח עליהן? האם הכוח אינו שלנו לקחת מלכתחילה?

אלו המילים שלנו. אנחנו יצרנו אותן. הן לא הולכות לשום מקום אלא אם אנו נקבע זאת קודם לכן. יש לנו את הכוח למחוק מילה ולהחליפה באחת יותר עדינה במקום. יש לנו את הכוח להחליט באם (או לא) נשלח את המילים הללו שיוצרות משפט, פסקה, נאום, מונולוג, סיפור, נובלה, רומן – אל העולם הפתוח. אנחנו היחידים שיכולים לקבוע באם (או לא) מילים אלו ישבו במגירה, נרקבות עד שאיזה אופורטוניסט יציל אותן מגסיסתן אחרי שנעלם ויגאל אותן אל העולם כדי שנוכל להיות מוכרים ככותבים שמעולם לא הוכרו בחיינו חסרי הטעם.

הכתיבה, עבורי, היא החיים עצמם. אני יוצר את המילים הללו, כאשר הן רק דיו על נייר, אבל כשאתם קוראים אותן, יש להן את תמצית הקיום. במילים הפשוטות הללו, יש בני-אדם (בשר ודם). אלו יצורים חיים, מפלצות, פריקים, נופים נרחבים, בקתות עתיקות ומטונפות, כבישים אבודים של אפלה, מבנים רטובים מגשם של חוכמה אבודה, עולם חרוב של האפוקליפסה, ספינות טבועות מזרועותיו האימתניות של הקראקן האיום והנורא.

במילים הפשוטות הללו, יש עולם כל-כך בנוי ומורכב, שהוא פשוט יהמם את היצורים החיים שיקראו אותו. שיקראו כל מה שאי-פעם אתם תכתבו. אנחנו יוצרים את העולם הזה, ידידיי. אנחנו נותנים לו תרבות, את סעודת החיים, את אריכות החיים, את התמצית. אנחנו אלי האמת היחידים בעולם שאותו אנו יצרנו, ועם תנועת קסם זריזה של היד, יכולים אנו למחות אותו לחלוטין.

הדבר שגירה אותי ביותר, היה טקסט שפאלאניוק כתב בזמנו בספרו – 'יומן' (Diary): 

"זה, הוא אומר, משאיר אותנו חופשיים לצייר כל דבר, מאחר ואנחנו מציירים אך ורק את עצמנו. כתב היד שלך. הדרך שבה אתה הולך. דפוסי החרסינה שאתה בוחר. הכול נותן אותך מיד. כל דבר שאתה עושה מראה את ידיך".

"בגלל שהכול חשוב. כל פרט ופרט. אנחנו פשוט לא יודעים מדוע עדיין. הכול הינו פורטרט עצמי. יומן. היסטוריית הסמים המוחלטת שלך באחת משערותייך. הציפורניים שלך. הפרטים הפורנזיים. השיפולים של בטנך הינם מסמך. הצלוליטס בידיך מספר את כל סודותייך. שיניך מגלות אותך מיד. המבטא שלך. הקמטים סביב הפה והעיניים שלך. כל דבר שאתה עושה מראה את הפועל היוצא שלך".

כל דבר שאנחנו כותבים אודותיו, מדבר את שמנו, את נשמותינו. כל דבר שאנחנו אי-פעם נעשה, יהיה לכתוב אודות עצמנו. אנחנו לא נוכל במאת האחוזים לכתוב אודות אנשים אחרים, כי דברים מחיינו ימשיכו לצוץ כבמחול השדים האירוני והידוע לשמצה.

Stalking the Zone: רשומה על סרטו של טארקובסקי – 'סטאלקר' (1979)

"אני אוהבת את העיניים שלך, חברי היקר. המשחק שלהן כה מלא תשוקה וברק. כשמבט פתאומי – אתה שולח, וכמו מן הגן-עדן ברק רועם, הן ילקחו בשלמותן מקצה אל קצה. אבל יש עוד שאני מתפעלת: עיניך כשהן מושפלות בהתפרצויות השראת אש-האהבה. ודרך הריסים פועמות מהר. עגמומיות, קריאה קודרת של תשוקה."
(לקוח מ – 'סטאלקר', נכתב על-ידי האחים סטרוגאצקי ואנדריי טארקובסקי)
עטיפת DVD - סטאלקר

עטיפת ה-DVD של הסרט 'סטאלקר'

'סטאלקר' יצא ב-1979, על-ידי הבמאי הרוסי המפורסם, אנדריי טארקובסקי, והוא אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים.

איך אפשר לתאר את הסרט הזה? Poetry in emotion.
הסרט מספר אודות איזור המכונה The Zone. הזון הינו המקבילה הרוחנית והמיסטית לאסון צ'רנוביל.
בסרט מתואר הזון כיער ירוק ונטוש שבעבר נפל בו מטאור ששינה אותו. ממש כמו נסורת גרעינית שנשתמרה במקום.

The Zone

הסרט נע על גבול המציאות-דמיון, כשכל הזמן נראה כמו משהו רע ומפחיד עומד לקרות, אבל דבר לא קורה.
הזון מוגן על-ידי שוטרים ומאחורי גדר תיל. הסטאלקרים הינם מדריכים שלוקחים קבוצות קטנות של אנשים ומביאים אותם אל הזון באופן לא חוקי. מסתבר שבזון ישנו חדר מסוים שמי שנכנס לתוכו מקבל את המשאלה הכי כמוסה שבליבו.
בסרט הזה, גיבור הסרט – סטאלקר, לוקח עוד שני אנשים, אחד המכונה 'הכותב', ואחד המכונה 'המדען' או 'הפרופסור'.
הכותב הינו סופר שמחפש אחר תהילה והכרה, ומעלה שאלות פילוסופיות רבות אודות תבונה ואנושיות,
ואילו המדען, מגיע לזון במטרה מעט סמויה יותר, לחקור אותו ולתהות אם המקום הזה הוא טוב או רע לאנושות.

ה'כותב' ו'המדען' (בהתאמה)

לסטאלקר עצמו יש אישה, ובת המכונה 'Monkey' – שנאמר שהיא מוטנטית, שאותם הוא זונח בביתם בכל פעם שהוא לוקח אנשים אל עבר הזון. נראה כמו השהייה בזון גורמת לו לאושר שקשה להסביר. היא גורמת לו להרגיש חלק מהמקום, שייכות מאין כמוה. זה מתבטא במיוחד בפעם הראשונה שאנחנו רואים את החבורה מגיעה לזון, כשהסטאלקר נפרד מהם לכמה רגעים לבדו כדי להתייחד עם המקום. הוא נשכב על הדשא הרטוב, ונראה כמו כמעט נרדם.

ה'סטאלקר' מתייחד עם הזון

הסרט מעלה שאלות פילוסופיות רבות, אודות טבע האדם – והיצרים הסמויים והגלויים של כל אחד מאיתנו.
הדרך שבה הסרט צולם מרשימה ביותר. אני חושב שזה אחד הסרטים המצולמים מדהים ביותר שראיתי מימיי.
בהתחלה, האווירה נורא עכורה. הצבעים הם דיי בארשת של כרומה. אך כשהחבורה מגיעה לזון, פתאום הצבעוניות חוזרת לפעום. הגוונים הירוקים-חומים של הטבע כל-כך בוהקים, והערפילים שמעטרים את הקצוות, שממש אפשר להריח את הצמחים, לרצות להתפלש באדמה ולהתקרב לאמא טבע.

מראות נוף מהזון

קראתי ב-IMDB, שאחרי שכל הסרט כבר היה מצולם לגמרי, הנגטיבים שלו נהרסו במעבדה, וטארקובסקי נאלץ לצלם אותו מהתחלה From scratch. אולי אני הייתי מתייאש אחרי מפלה כזאת. הוא בוודאי לא.

בדרך אל 'החדר'

(קטע יפהפה מתוך הסרט)

הסרט מבוסס על סיפור מאת האחים בוריס וארקדי סטרוגאצקי בשם 'Roadside Picnic'.
אני כמעט משוכנע שהוא תורגם לעברית תחת השם 'פיקניק בשולי הדרך', אבל מזמן שלא פגשתי בו.
אולי אפשר להשיג אותו בספריות הקרובות לביתכם – זכור לי שאני נתקלתי בו פעם שם שנים רבות אחורה, עוד לפני שראיתי את הסרט המדובר. ספר דיי דק וצנום. מעניין אותי מה הוא מכיל.

Roadside Picnic

בעקבות הסרט והספר יצא גם משחק וידאו בשם 'S.T.A.L.K.E.R: Shadow of Chernobyl',
שעלילתו מעט שונה, אבל הקונספט דומה. גם הוא מתרחש בזון, ואנו משחקים סטאלקר מול סטאלקרים יריבים. אומרים שהוא אחד המשחקים היותר ריאליסטיים שנוצרו אל מסך המחשב על אף המימד העל-טבעי. אחריו יצאו גם שני משחקים נוספים: S.T.A.L.K.E.R: Clear Sky (פריקוול) ו-S.T.A.L.K.E.R: Call of Pripyat (סיקוול).

(סרט הפתיחה של המשחק הראשון)

The Road (הכביש) – Cormac McCarthy: אודות הספר

עטיפת הספר

 "כבישים? במקום אליו אנחנו הולכים אנחנו לא צריכים כבישים"
(מתוך 'בחזרה לעתיד' – רוברט זמקיס)

——————————

מבעד לאבחת האפרוריות של השמיים אפופי האפר, סופת הגשם ברקה והבזיקה בקול מעורר אימה ופלצות.
על גבי האדמה הנרקבת רקוקת התולעים הזדחלו השניים. האיש – מזוקן ומטונף עד לכדי חוסר תצורה אנושית, משתעל דם עד שלא יכול הוא להשתעל עוד. הילד – שיערו הרטוב נדבק למצחו והוא אינו ממאן להתירו, בגדיו הסמרטוטיים מתפוררים יותר ויותר עם כל יום שעובר. ולימים אין זמן ואין סיבה עוד. העולם האפוקליפטי הזה נסדק ונקרע עם כל רעם שמכה בשמי הלילה השחורים, כשהאב ובנו פוסעים בנעליהם הפרומות קילומטרים על גבי קילומטרים על פני האדמה המפורקת והארורה הזו ששנים רבות אנשים רבים פסקו מלהתהלך בה. אלה שעדיין בחיים – פנו לרצח המוני, אינוס נשים ובכדי לאכול את עובריהן, וקניבליזם של גופות מתות, גם אם עדיין לא חדלה נשימתן מלהתקיים.
בין סדרי העולם הזה, במקום בו אין טעם לחיים, אך החיים ממשיכים להתקיים בצורה נטולת סיבה וודאית,
האיש נטול השם מנסה להוביל את בנו הצעיר דרך-דרך החתחתים האורבנית, מבעד ליערות, כשלאורך כל הדרך הם פוסעים דרך הכביש. הכביש הוא אם כל הדרכים, הכביש הוא התווי וציון הדרך היחידי שאיכשהו נותר שלם מהעולם המפורק, הכביש הוא האות המסמן לרעות שיבואו, אך יותר מכל – הכביש הוא הגאולה, כי הכביש הוא סימן ההיכר לסוף הדרך, הדרך שאותה האיש מנסה להנחיל לבנו – יעד לא ידוע, אל עבר החוף הדרומי, שם אולי יהיה טוב יותר, שם אולי כבר לא יתעוררו לצינת הלילה ולעוד בכי בלתי נשלט על החיים הארורים שהינם שלהם. בין לבין, מבליחות השיחות המונוטוניות והמינימליסטיות, שתמיד איכשהו מסתיימות ב'אוקיי'. הבן הסובל מחלומות סיוטיים שהוא אינו מעוניין לחלוק עם אביו לעומת האב הסובל מפלאשבקים אודות אשתו שנטלה את חייה משום שלא הייתה מסוגלת להתמודד עם נסיבות החיים, והותירה את האב לטפל לבד בבנו, לדאוג לו בעולם מרוסק. אין ממש עלילה בסיפור הזה. זהו יותר סיפור הישרדות. איפה משיגים אוכל כשכבר הכול נגמר במשך השלושה ימים האחרונים והגוף נעשה חלש. החיפוש השיטתי הזה בין בית נטוש אחד לאסם מפורק אחר בעודם מחפשים אחרי שאריות שהבוזזים פיספסו בדרך. השמחה הבלתי נשלטת על כך שמצאו בונקר קבור באדמה עם ערימות אוכל שהבן מעולם לא ידע להכיל בחייו הקצרים, מיטה חמה, אמבטיה רותחת, בייקון וביצים על צלחת חרסינה, טחינת פולי הקפה בשביל למזוג לספל מהבהיל. הנאות החיים, אבל אי-אפשר להישאר שם הרבה זמן, כי כפי שהם מצאו את המקום, כך ימצאו אותם האחרים וכשהרעב שולט בראש, כך הפעולות למען הטוב והאדיבות שבעולם נמחקת ונשארת רק הרצחנות והשנאה התהומית. וכך הם עוזבים את המקום לטובת עוד אכילה מקופסאות שימורים חצי ריקות, לטובת שינה מתחת ליריעת פלסטיק כשהגשם מכה בראשם, לצד התעוררות לעוד בכי בלתי נשלט ושיעול בלתי פוסק שעלול לסמל מוות. האב שהולך לקושש עצים בכדי להחיות את המדורה, הפחד שמא האש והעשן יגלו את מיקומם לאנשים הרעים. לאב שנותרו רק שני כדורים באקדח (ואיתם הוא מהתל בעצמו האם יוכל בבוא היום להשתמש בהם על בנו ועליו בעת סכנה שיהיה בלתי אפשרי לברוח ממנה) והאם נשארו עוד "אנשים טובים" בעולם הזה? לכל אחד יש אינטרס לשרוד, גם על חשבון האחר. אבל לא האב ובנו, הם "כל עולמו האחד של השני", וזהו הסיפור שלהם עד סופו המר…

קורמאק מקארת'י, יוצר 'הכביש', 2006 (תורגם בעברית כ'הדרך'),  הוא אותו הבחור המבוגר שכתב את 'לא ארץ לזקנים' שבעקבותיו יצא הסרט זוכה האוסקר – 'ארץ קשוחה'. מספר זה (הכביש), שנחשב ליצירת המופת של מקארת'י לפי דעתם של עשרות מבקרים, עומד גם לצאת סרט, תחת ההגה של ג'ון הילקוט.
בכיבובו של ויגו מורטנסן – בתור האב.
קודי-סמית' מק'פי – בתור הבן.
שרליז ת'רון – בתור האישה.
ובתפקידים משניים וקטנים: גאי פירס, מולי פרקר ורוברט דובאל.

פוסטר הסרט

הטריילר:

באטל רויאל – Battle Royale – רשומה על הפראנצ'ייז

סרט שובר הקופות היפני (2001) שמבוסס על ספרו (השנוי במחלוקת ביותר בעשור האחרון כפי שמכריז הטריילר – הספר יצא לאוויר העולם ב-1999 מאת קושון טאקאמי – Koshun Takami). את הספר קראתי לפני כמה שנים באנגלית (הוא מעולם לא תורגם לעברית, וחבל!) אחרי שראיתי את הסרט המדובר. ראוי לציין ששמו של הבמאי הוא קינג'י פוקאסאקו (Kinji Fukasaku), ושגם יצאה בעקבות הספר והסרט סדרת קומיקס יפנית (מנגה) של בערך 20 כרכים ככל שזכור לי ושזכתה לפופולריות רבה. אני עצמי עדיין לא קראתי בה, אבל זה מתוכנן לרגעים שבהם אמצא עצמי מחוסר תעסוקה.

עטיפת הספר שכתב קושון טאקאמי

הפוסטר של הסרט

עטיפת ה-DVD של הסרט הראשון

ועכשיו על הסיפור שמאחורי הספר \ סרט:
בעולם אלטרנטיבי בו האלימות גואה על גדותיה ביפן, החליטה ממשלת יפן להבנות חוק חדש שבו אחת לכמה זמן תוגרל כיתת חטיבת-ביניים (נדמה לי שבסרט הם היו תיכוניסטיים) שתסומם במהלך טיול שנתי ותיחטף לאי מבודד,
שם הם יתעוררו בכיתה נטושה ויוסבר להם שהם הוגרלו למשחק הבאטל רויאל, כלומר, קרב עד המוות.
לכל תלמיד ינתן תיק ובתוכו מצפן, מפה, קצת אוכל (כפי שזכור לי) וכלי נשק כלשהו.
המטרה של המשחק היא לחסל אחד את השני עד שיוותר רק אחד.
מי שיסרב לשתף פעולה עם המשחק ועם חוקיו, יוצא להורג בעזרת קולר שמחובר לצווארו.
בכל כמה שעות, יוכרזו ברמקול שמהדהד ברחבי האי ההרוגים והמספר הסידורי שלהם, בנוסף, יוכרזו איזורי המוות,
האיזורים שמי שכף רגלו תדרוך בהם קולרו יתפוצץ מיד. זה לא מותיר להם הרבה מרחב תמרון כשכל כמה שעות עוד אזור באי הלא גדול במיוחד יוצא מכלל שימוש, ומספר המקומות בהם הם יכולים להתחבא הינו דיי מוגבל.
כל העניין הינו דיי שנוי במחלוקת, מאחר ומדובר בילדים בני 14-16 לכל היותר, והסרט דיי רווי דם ואלימות קיצונית (שלא לדבר על הספר). העניין נעשה מעניין במיוחד בגלל הדמויות ששורות בין אוכלוסיית התלמידים והאופי שלהם ואיך כל אחד יתמודד בסיטואציה כזו של חירוף נפש. למשל, החנון הכיתתי שתמיד התנהגו אליו באכזריות הופך להיות רצחני במיוחד ולא יציב נפשית ומחפש נקמה, כנ"ל לגבי הבחורה היפהפיה שתמיד התייחסו אלייה כאל המזרון הכיתתי, גם היא יוצאת לנקמה. ישנם כמה תלמידים שיש להם חברים טובים, והם לא מעוניינים לשחק את המשחק לפי החוקים שהוקצבו ולהרוג אחד את השני, אז הם מנסים למצוא דרך לפרוץ (האקינג) את המחשב המרכזי ששולט באי ובקולרים, וכך הם יהיו חופשיים. ישנם כאלה שמתאבדים ישר על ההתחלה כי הם לא מסוגלים להכיל את המציאות האכזרית הזו. וישנם כאלה שפשוט חלשים מכדי להתמודד ומוצאים את מותם דיי מהר. נוצרים גם מספר סיפורי אהבה מעניינים, כמו למשל בחורה שנבהלת מאחד התלמידים ויורה בו כמעט למוות, ובחרחורי הגסיסה האחרונים הוא מספר לה שהוא תמיד אהב אותה בסתר בלא ידיעתה, ואז יש רגע אינטימי מרגש עד למותו הדואב. יש גם את שני הבחורים הגדולים של הכיתה. אחד מהם, קוואדה, ששרד את המשחק הקודם של באטל רויאל והגיע למשחק מסיבות מסתוריות כדי לשחק בו שוב, ושני, אולי אחת הדמויות הכי מעניינות שנתקלתי בהם בספרות האקסטרימית, בחור בשם – קאזו קיריאמה.
על קיריאמה אני יכול לדבר שעות. נתחיל בזה שבספר מספרים שהסיבה היחידה שבגללה הוא החליט להיות האיש הרע בסיפור ולרצוח את כולם, הייתה בהטלת מטבע גורלית. האדם נטול רגשות ברמה סוציופתית על גבול הפסיכופתיות, ובמהלך כל הספר (וגם הסרט, שם נותנים לו ארשת של מלאך המוות), הוא בלתי מנוצח. רוצח ולא מסוגל להירצח.
בכל פעם שנדמה שמחסלים אותו, הוא קם מההריסות כמו איזה טרמינייטור וממשיך לחסל ללא הפוגה. קאזו קיריאמה היה הביריון של השכבה, אבל לא בגלל שהוא בחר בכך. הוא מעולם לא נטפל לחלשים ממנו, אבל בגלל שהיה כה חזק וכה כריזמתי, שהוא סחף אחריו נערים רבים שסביבו יצרו סוג של כנופייה. בתחילת הספר, כשהם מגיעים לאי וקיריאמה מחליט להפוך להיות האיש הרע בהחלטה פתאומית של רגע, הוא מחסל את כל חברי כנופייתו, אקט לכאורה מאוד לא צפוי, משום שבד"כ בסרטים מהסוג הזה, שאנחנו מצפים מהבחור הרע והבריון של הכנופייה להצטוות עם כנופייתו ולחסל את כל מי שעומד בדרכם, אבל לא קיריאמה, הוא One man army, ואף אחד לא באמת מעניין אותו. הוא רוצח בגלל שזו ההחלטה שהחליט באותו הרגע, וזה מספיק לו בשביל להיות שלם עם עצמו. באותה מידה יכול היה לבחור להגן על כולם, ואז אולי כולם היו ניצלים, כי קיריאמה הוא יחיד ומיוחד, הוא בלתי ניתן לעצירה.
דמותו של קיריאמה כל-כך שבתה אותי, שנתתי לו מחווה בספר שלי בתור אביה הלא ידוע של הסוכנת הסמויה החצי רוסיה חצי יפנית – נטאשה סוגימורה. לא ידוע מי היה אביה עבורה, אבל אנחנו יודעים שהיא עברה הכשרה אינטנסיבית בלוחמה סמוראית לפי הנדן של חרבה שתלוי על גבה וגם שליטתה המופלאה באותה החרב ובאומנות לחימה על גבול האקרובטיקה, ויתכן ולאביה היה חלק בזה. עברה של נטאשה מאוד מפוקפק לכל אורך הספר. והוריה – שניהם מתים כשאנחנו פוגשים אותה לראשונה (אנחנו מגלים זאת בדרך לא שיגרתית).

הילדה היחידה שניצלה מהמשחק הקודם שמסופר עליו בתחילת הסרט

חלק מן הכיתה לאחר ההתעוררות באי

זו מיטסוקו, היפהפיה הרצחנית של הכיתה בסצינה אלימה ורווית דם למדיי

נחזור לעניין הנדון כעת, באטל רויאל הוא אומנם ספר אינטנסיבי, אבל אני לא מצפה ממכם להשיג אותו (אלא אם כן יש לכם כרטיס אשראי בינלאומי וגישה לאמזון – כפי שעשיתי אני בזמנו), לעומת זאת את הסרט צריכה להיות פחות בעיה להשיג בדרכים פחות מקובלות (או לחלקכם יותר מקובלות). ומי שמכיר אותי יכול להשיג אותו דרכי.

(הטריילר של הסרט הראשון)

(זו סצינה מאוד חזקה מאמצע הסרט, סצינת המגדלור שדיי אומרת הרבה על איך הסרט הזה מתנהל ברובו)

יצא גם סרט המשך שהיה דיי רע בעיניי, למרות שגם אותו קניתי, שמו הוא 'באטל רויאל 2: רקוויאם' ולמרות שהרעיון לכשעצמו מעניין ויש המון המון אקשן, אבל הוא פשוט לא מוצלח מספיק כמו המקורי וקשה להתחבר אל הדמויות ואל ההיבט הרגשי כמו בסרט הראשון.
הרעיון הוא ששולחים כיתה שהוגרלה להילחם בקבוצת מורדים שפועלת נגד מערכת ההגרלה הזו כדי לחסל אחד את השני עד המוות. מנהיג המורדים הוא דמות מסוימת מהסרט הקודם כמה שנים אחרי שהאירועים שלו התרחשו, שלא אחשוף מי היא כדי לא לקלקל לכם את ההנאה. ממילא לא תזהו אותו גם ככה, כל היפנים נראים אותו דבר P:
זכורה לטובה מהסרט הזה היא סצינת הפלישה אל האי, שנראה כמו היא ממש העתק של אחד לאחד מהפלישה לנורמנדי של 'להציל את טוראי ראיין'.

עטיפת ה-DVD של הסרט השני

(זה הטריילר של הסרט השני. מצטער, לא מצאתי עם כתוביות, אבל אפשר להבין את הרעיון והמלחמתיות המגואלת בדם)