Archive for מדע-בדיוני ופנטזיה

שדות הדמים והקטל: סימבוליות וחורבנה של המחשבה הפרטית

מבעד לפסולת הקיום הספורדית המבוזרת ברחבי הזמן-חלל, הוא שכב בלא ניע ובלא נע, שכב בעיניים פעורות אל עבר האש ותימרות העשן המיתמרים אל מעבר לתופת שדה הקרב. הוא יכול היה לראות את רופאי המגיפה בעלי מסיכת המקור המשוננת עוברים בין הגוויות ובין השורדים. בינות עץ מרקיב, נטול עלים ומעלה עובש הוא הבחין בנערה זהובת שיער אך מוכתמת דמים מוטלת בפיזור איברים. הוא הרים את עצמו מן האדמה הבוצית וזחל לעברה כמו הייתה תקוותו וגאולתו האחרונה. רגליו המרוסקות נגררו אחריו במכאובים של בערה מסמאת, וציפורניו השבורות משכו אט אט את זרועותיו השרוטות, הפצועות, אל עבר מקום מנוחה לצד הנערה הדומיה. באופק דהרו לוחמים על גבי סוסי קרב משוריינים, מכים בחרבותיהם על אילו שהם אויבים בלתי-נראים, מקיזים עוד דם למען המטרה המשותפת שאיש כבר לא ידע מהי. הוא הרים יד מטונפת אל עבר פניה החיוורות ובעדינות שלא תאמה לידיו הגסות קימר את כף ידו וניגב את הרטיבות מפניה. דמעה נוספת זלגה לה מעינה העצומה של הנערה, וצמרמורת עזה תקפה אותו ללא רחמים. הוא יכול היה להרגיש את בטנו מתפתלת.

הוא העביר אצבע דקה בין קימורי לחיה אל מורד צווארה הרך. הוא נגע קלות במרווח שבין קנה הנשימה לבית החזה. הגיאומטריה של זוויות שפתיה חיללו את תפיסתו הרציונאלית במציאות. אצבעותיו ירדו אט אל עבר שריון הקשקשים שהולבש על גופה הנערי. בינות שיפולי המתכת נפער חור מדמם אליו חדרה חרב כלשהי בעבר הלא ידוע. הוא הסיר ממנה את השריון שנתפס בסוגרי בד מאחורי גבה. הוא הסיר בכדי לבדוק את איכות פציעתה, אך גם בכדי להתיר עוד חומות מביניהם. הקצות של אצבעותיו נגעו קלות בחור הפעור והארגמני. הנוזל שעטף אותן קורב ללשונו והוא ראה כי טוב. את שארית הדם מרח על פניו לאות אבל. לפני שכבר לא יכול היה לעמוד עוד בתווי פניה האירופאים שאיבדו מחיותן, קבר את פניו בחזהֲ, ונשם את ריחה המסתורי עמוקות.

משהו נגע בשערו, אחז בו בעוצמה אך ברכות שאין עוד שנייה לה. הוא הרים את עיניו וראה אותה מסתכלת היישר בו. עיניה התכולות דמעו ללא הרף, שפתיה הכחולות והסדוקות מקור נפערו ונסגרו קלות, כמו רצתה לומר דבר מה אך לא ידעה כיצד. היא ליטפה את שערות ראשו השחורות והרטובות והסיטה אותן כדי שלא ידבקו עוד למצחו. החשמל שעבר בין מבע עיניהם קרע את נשמותיהם לגזרים.

הוא איבד את נשימתו האחרונה זמן קצר אחרי שנפחה היא את שלה, כמו לא יכול היה לחיות בנפרד ממנה ליותר מזמן קצוב של ייסורי מוות. גופותיהם השבורות שכבו שלו על שלה; ידה עדיין אוחזת בשערותיו הארוכות, לחיו מחוצה על חזה המדמם, כתובות הקעקע המדממים שלה הטבועים בפניו ילוו אותו עד שתולעי האדמה ינקו ממנו כל בשר עד העצם. סימן הדמעה שנתייבשה כמה סנטימטרים מעינה השמאלית תיחקק בבשרה עד אשר לא יוותר ממנו כל זכר. עיניה התכולות נותרו פקוחות וימשיכו להביט בעיניו השחורות והמתות עד אשר יגיעו רופאי המגיפה ויפרידו את מחול גופם הסוער ויחללו את זיכרון מותם בפעם האחרונה.

————–

סיפורי אבירים היוצאים לקרבות צלבנים הינם דבר שמן השגרה. סיפורים על נערותיהם הצעירות המחכות להם בשבועת נדרים בכדי שישובו אל זרועותיהן וישאו אותן בברית הנישואין ההפכפכה – גם הם מן השגרה. מה שלא שמים עליו דגש, הוא דווקא זוועות המלחמה שאינה כה הירואית, הטבח האיום, אינוס הנשים, הבזיזות המתובעות, הנקמה, הרצח,  האימה. הברוטאליות.

במסגרת עבודתי בסינמה סיטי יוצא לי לראות הרבה סופים של סרטים. כשראיתי את סצינת הסיום של 'אליס בארץ הפלאות' של ברטון (סצינה שמופיעה בחלקה גם בטריילר), אליס עצמה לובשת שיריון אבירים וחרב חדה ויוצאת להילחם. לאחר שראיתי את 'סולומון קיין' בפעם השנייה, לא יכולתי שלא להתאהב במלחמות ימי הביניים וכל הסימבוליות שלהן.

עם סרטים כמו 'המלך ארתור', 'אקסקליבר', 'מונטי פייטון והגביע הקדוש' (על אף הטוויסט הפוסט-מודרני), 'סאגת שר-הטבעות', 'מלחמות האופל: עלייתם של הלייקנס' (הסרט האחרון בטרילוגיה), נפרשת היריעה של ימי הביניים במלוא תפארתה ובמגוון של ז'אנרים.

כנ"ל לגבי משחק הוידאו של קלייב בארקר – Jericho, המתאר פלוגה של לוחמי יחידה פסיונית מיוחדת שיוצאת למגר את כוחות האופל בעיר מסתורית שעלתה מן האדמה באופן פתאומי. השטיק הוא שבכל פעם מחדש הם עוברים דרך פורטל שמחזיר אותם לאותה עיר רק אחורה בזמן לאנשים שהגנו ונלחמו עליה ובה. בתחילה הם חוזרים למלחמת העולם השנייה ונלחמים במפלצות נאציות ולמיניהן, אחר-כך חוזרים אחורה לתקופת מלחמות הצלבנים, אחר-כך לתקופת השחיתות הרומאית ולמחרצאות הדמים וזירת הגלדיאטורים, אחר-כך למקור הראשוני של העיר לפני הספירה, ולבסוף לתחילת הבריאה שם הכול התחיל בו הם נלחמים בבן הסורר של אלוהים שמעולם לא היה צריך להיוולד.

לעומת זאת, מאז עבר העיסוק ממלחמות ימי הביניים, אל מלחמות העולם הראשונה ואז השנייה, המלחמה הקרה, ואז ויאטנאם, עד למלחמות המפרץ ולבסוף כבר מדברים על מלחמות גרעיניות (להלן: מלחמת העולם השלישית). כשאצלנו בארץ עדיין מתאבססים על המלחמות ההיסטוריות שלנו ועל תקופת השואה.

אני תוהה, למה ממשיכים להתעסק בסימולקרות ולא בסימבוליות? כשאני כותב על משהו, אני לא כותב על תקופה שקרתה באמת, על מלחמה מסוימת, על דמויות אמיתיות (לעתים משתמש במיתולוגיות ומעוות אותם בהתאם לצרכיי), אלא על הסימבוליקה שמאחורי הדברים. אותי מעניין הסבטקסט. אני יותר נהנה לקרוא ספר או סרט שלא מתרחש במקום אמיתי, שלא מקבל משמעות היסטורית אלא יוצר היסטוריה משל עצמו!

אולי בגלל זה אני מתחבר יותר לסרטים כמו אלו של דיוויד לינץ' (לא כולם מושתתים על אותו עקרון), שלא מתרחשים בזמן-מרחב הידוע והמוכר אלא יוצרים לעצמם מציאות וויזואלית חדשה – כמו 'ראש מחק', 'כביש אבוד', 'אינלנד אמפייר'. גם הסרט החדש של טרי גיליאם: 'The Imaginarium of Dr. Parnassus, שאין לי מושג איך עומדים לתרגם אותו לעברית (ואני גם לא רוצה לדעת) ושהקולגות שלי לעבודה אמרו שזה נראה להם כמו הולך להיות סרט נורא, בעיניי – זו פסגת היצירה הגיליאמנית – הדרך שלו להתפרע לחלוטין עם תפיסות המציאות, המימדים המקבילים, הפכפכות הזהות האנושית ומשעולי התודעה.

אם אתן את דוגמת אוואטר, מבחינה וויזואלית-טכנולוגית הוא בהחלט היה פורץ דרך וחוויה תלת-מימדית בלתי נשכחת, אבל אם מסתכלים על הסרט במובן הרעיוני סימבולי, זה נכון שקמרון טוען שהוא יצר שם עולם חדש שלא קיים בשום מקום מלבד בדימיון שלו ועל גבי המרקע, אבל כשאני ראיתי את זה לא יכולתי שלא לראות דימיון לאנושות. שבט הנאווי נראים בדיוק כמו בני אדם, רק גבוהים יותר, רזים יותר, עם אף של חתול, אוזניים מחודדות, עור כחול, ונצנצים על הפנים. פנדורה נראית בדיוק כמו כל ג'ונגל שראינו במיליון סרטים אחרים. יש צמחים מוזרים, זה נכון, אבל זה לא שונה מהחוויה של הטבע המטריד בסרט כמו 'קינג קונג' של פיטר ג'קסון והיצורים המוזרים שם (החרקים, אבוי). דוגמא נוספת לדימיון של פנדורה של קמרון לסרט אחר, הוא 'קול הרעם' (A Sound of Thunder) שמבוסס על סיפור קצר של ריי ברדבורי שכמעט לא קשור בכלל לסרט מלבד הפתיחה שלו. עם זאת, בסרט משהו משתנה בעבר וממש כמו באפקט הפרפר, נעים גלים של זמן שמכים על ההווה ומשנים אותו בהדרגה עד שיגיע השינוי האבולוציוני הסופי. בשינויים הללו, ראשית משתנה הצמחייה ואז החיות ולבסוף האדם. הם משתנים אבולוציונית כמו היו נראים אילו הדינוזאורים מעולם לא היו נכחדים וכל האבולוציה הייתה מתעוותת לחלוטין.

בספרו של מייקל קרייטון – 'ספרה', עומדים המדענים בתחילת הספר להיכנס לתוך חללית חייזרית שקבורה מתחת לים מליוני שנה. המדען שהינו גיבור הספר מתאר את מחשבותיו על מה ימצאו שם. איך היה נראה חייזר אילו היה פוגש בו באמת. לאנושות יש נטייה לתאר חייזרים בדיוק כמו עצמם. למשל, הטורף (Predator) שמלבד פנים קצת שונות, יש לו שני עיניים, שיער (מן ראסטות שכאלה), שתי ידיים, שתי רגליים, אצבעות וציפורניים וכן הלאה. הנוסע השמיני (Alien), גם כן נראה אנושי למדיי, ידיים, רגליים, גוף, זנב, ראש, פה, שיניים וכו'. כמעט כל חייזר שתפגשו בספרות ובקולנוע, יש לו חלק כלשהו אנושי. אפילו בספרו של יוסי הדס שבביקורות עליו נטען שהיצורים שם והעולם נראים לחלוטין לא אנושיים – הבחנתי כי החייזר עצמו נראה כמו עין גדולה (מי אמר שלחייזרים יהיו עיניים בכלל? ומי אמר שהם יהיו תקשורתיים?).

ב'ספרה', טוען קרייטון דרך המדען שאנחנו לא יכולים לדעת איך יראו החייזרים באמת, אנחנו תמיד חושבים במונחים ארציים. מה אם הם יהיו חיידקים? מה אם הם יהיו טפילים? (כמו בסרט 'היצור' של ג'ון קרפנטר, טפילים שמתשלטים על אורגניזם כלשהו והופכים אותו לשלהם תוך כדי חיקוי צורתו המקורית בכדי להערים ולהשתלט על צורות אורגניזמיות אחרות). קרייטון מציע – אולי הם גז? אולי הם באוויר סביבנו ואנחנו אפילו לא יודעים? אולי אנחנו נושמים אותם עכשיו? אולי הם בלתי נראים? בסיפור הקצר של ה.פ. לאבקראפט – 'בצד שמעבר' (From Beyond), תיאר לאבקראפט מכונה שנוצרה על-ידי מדען שמגרה את בלוטת האצטרובל ושגורמת לנו לפתח סוג של עין שלישית שעוזרת לראות את הדברים שמעבר למימד שלנו. כמובן שלאבקראפט לא מתאר כלום ממה שהדמויות רואות אלא רק מדבר הרבה, אבל בסרט שביים סטוארט גורדון על פי הסיפור הזה, הצד שמעבר נראה גרוטסקי ויצוריו מבחילים להפליא. במימד האחר, היצורים אמנם קשורים לאנושיות, אך הן מעוותים את תפיסת המרקם האנושי ויוצרים פסיפס של זוועות ועיוותים שנוגדים את הרציונאל האנושי. זה מזכיר קצת את איך שהזוג באלדווין ודיוויס מעוותים לעצמם את הפרצוף בסרט 'ביטלג'וס' של ברטון כדי להפחיד את הדיירים החדשים שהשתלטו להם על הבית אבל הם לא רואים אותם בכלל כי הם נמצאים במימד אחר מהם, מימד הרוחות. מימד הרוחות זה קונספט בפני עצמו. שמעתי ממספר מקורות על אנשים שמפחדים שקרוביהם המתים מסתכלים עליהם מן העולם שמעבר וצופים בכל פעולותיהם האינטימיות ביותר. משום שאין לנו דרך להוכיח או לשלול זאת, השאלה שצריכה להישאל היא – האם זה משנה? בסיפור של לאבקראפט, המדען אומר לחברו שבא לבקר אותו כדי לחוות הדגמה של הניסוי שהיצורים והזוועות היו סביבנו כל הזמן הזה, הם סביבנו גם עכשיו, מסתכלים עלינו אבל לא יכולים לפגוע בנו כי אנחנו לא מודעים להם והם לא מודעים לנו. ברגע שצד אחד מודע לצד השני, זה נעשה מסוכן, אבל כל עוד אין מודעות, אין סכנה.

ואז אי-אפשר שלא לשאול את עצמנו את שאלת המודעות – האם כשאנו לא מודעים למשהו, האם הוא אינו קיים באותה העת? זה כמו שרק ברגע שמתגייסים לצבא, שפתאום אנחנו נעשים מודעים לכך שיש הרבה אנשים לובשי מדים שמסתובבים סביבנו, אבל האם הם לא היו שם גם לפני הגיוס? למה פתאום שמנו לכך לב יש מאין? המודעות העצמית שלנו היא נושא מאוד בעייתי. לעתים אנחנו לא מודעים לסביבה, לאנשים שמקיפים אותנו, לצרכיהם האישיים, לבקשותיהם, לרמזים שהם נותנים לנו כדי שנקבל ונכיל אותם. לעתים הם גם אומרים זאת מפורשות ואנחנו לא מבינים מה נמצא מתחת לאפנו. עם זאת, ויותר מזאת, אנו לעתים גם לא מודעים לעצמנו, לאיך שאנחנו מתנהגים ופועלים, לנזקים שאנחנו עושים לעצמנו, לסביבה ולזולת, ולעתים גם לאהובינו.

וכדי לחזור לנקודה העיקרית שבעקבותיה התחלתי את הפוסט הזה, הכול בסוף מתנקז לסימבוליקה. אנחנו נעים על פי ציר של סימבוליות. אנחנו לומדים להתנהג על פי מחות סימבוליות שראינו בסרטים, או שראינו את הורינו או חברינו עושים. אנחנו יוצרים על פי הסימבוליות שחווינו מסרטי קולנוע, מספרות איזוטרית או פופולרית, משירים ששמענו ברדיו בזמן הנסיעה לעבודה, מיצירות אמנות שחווינו בעין בוחנת במוזיאון ברוקולין או בלובר, בתערוכות פיסול של יגאל תומרקין, בערבי הקראת שירה של מאיה בז'ראנו או של כתבי עת מחתרתיים, אבל איפה מכל זה נמצאת הסימבוליות האישית שלנו? איפה מכל זה אנחנו יוצרים לעצמנו את המקום האישי, האינטימי הפרטי שלנו שבו רק אנו נוכל להיות בו בלא מפריע? בלא עיני האח הגדול הבוחנות והרושפות על גבינו בעת שאנחנו אוכלים, שותים, קוראים, מתנשקים, משתינים, מאוננים, מזדיינים.

איפה איבדנו את העצמיות שלנו לטובת המסחור הפוסט-תרבותי? למה אנחנו ממשיכים לעשות את מה שכולם רוצים שנעשה ולא עושים את מה שאנחנו רוצים לעשות? ברור שאנחנו חברה שמושתתת על חוקים וכללים וחובות. אבל אם כל אחד ימצא את הנישה הפרטית שלו שבו הוא יכול להיות הוא עצמו, בין אם זה בקשר זוגי, בין אם זה בחדר האינטימי שלו, או בחוגים הפרטיים שאליהם או הולך, או בעבודות היצירה שלו, אני מניח שנשמע קצת יותר קולות אישיים, פיוטיים ומקוריים מאשר כל הזבל הממוסחר, הקלישאתי והצפוי עד לכדי מוות שנמצא כאן בכל מקום.

מודעות פרסומת

המדריך למסע בזמן ובין העולמות המקבילים

          "ראיתי דברים שאתם האנשים לא הייתם מאמינים…"
          (רוי באטי, בלייד-ראנר)

תחילת הדרך. במדריך זה אסביר כיצד ניתן לעבור בין העולמות המקבילים השונים הקיימים בין שברי הזמן והמרחב תוך מתן דוגמאות שונות דרך אישים שונים שהיו שם ועשו זאת לפניכם – וכמובן, אילו מראות ראו בדרך.

ג'ולייט, ג'סטין וחורי התולעת. ג'ולייט בלאק היא גלגול נשמתה של היפאטיה מאלכסנדריה. היפאטיה הייתה פילוסופית מלומדת ששלטה במתמטיקה על בוריה. עקב טראומות חוזרות ונשנות שעברה ג'ולייט ומבנה גנטי יוצא דופן, היא פיתחה יכולת מטאפיזית של שליטה בזמן ובמרחב. עקב כך שבמבנה הגנטי של מוחה היו טמונים הארכיטיפים המתמטיים שירשה עוד מימי תקופתה של היפאטה, יכולה הייתה ג'ולייט להמיר את הנוסחאות המתמטיות בשילוב של יכולתה המטאפיזית וליצור חורי תולעת בהם שלטה בכדי לעבור בין היקומים המקבילים. ג'סטין, משום שהינה הפיצול הרצחני של ג'ולייט, שולטת באותן יכולות בדיוק, אך משתמשת בהן כדי להשליט טרור בין היקומים ולהשמיד את המין האנושי בכלל ואת ג'ולייט ומקבילותיה בפרט.

ג'רארד קורגן ומד הזמן. זה ברור שלא כולם נולדו כג'ולייט. קורגן חי במחתרת הסאדוכיסטית התת-קרקעית. הוא היה אנושי לחלוטין, שלא כמו ג'ולייט וג'סטין. לא ידוע לי כיצד הוא השיג את מד הזמן מלכתחילה, אך העובדה הייתה שהוא היה בידו ובעזרתו יכול היה ליצור חורי תולעת (ממש כמו התאומות המפוצלות) כדי לעבור אחורה בזמן. עכשיו – המכשיר הזה דיי מוגבל, משום שהוא מאפשר לעבור אחורה בזמן רק לתקופת הזמן שבה הוא נוצר. לעבור יותר אחורה יחשב בתור פרדוקס. משום שפירושו של המכשיר הינו לעבור בזמן לאחור, כהליך הגנתי נוצרת סביב המשתמש בועת הגנה שלא מאפשרת לאותו אדם לפרוץ אותה ולשנות את הזמן. קורגן נהג לחזור לאחור כדי לבקר את תקופת ילדותו ואירועים שונים בהיסטוריה.

ג'ייקוב גלאס והמרדף אחרי הרוצח בין צירי הזמן. קורגן מסר את מכשיר הזמן לבא אחריו – הבלש ג'ייקוב גלאס – והאחרון השתמש במכשיר כדי לבקר את זירות הפשע השונות ברגעי הקטל הממשיים בעקבות תיק רצח של רוצח סדרתי מטורף ועלום זהות. משום שגלאס היה חדור מוטיבציה למנוע את הרציחות (על אף שכבר התממשו), הוא ניסה לשנות את הנוקשות של הבועה המגנה כדי לשבור אותה ולפעול נגד הרוצח. אילו היה מצליח לבצע את זממו, היה נוצר קרע בזמן שהיה משנה את אותה תקופת זמן – ממש כמו בתיאוריית 'אפקט הפרפר'. הקרע בזמן שהיה נוצר, היה זורם כגל זמן וממשיך את השינוי של אותה תקופה עד לתקופתו חייו של גלאס, ובכך יכול היה לשנות לחלוטין את ההיסטוריה.

חוקי העולמות המקבילים. כפרפראזה על תיאוריית היקומים המקבילים של הפיזיקאי, דיוויד דויטש; ברגע שנוצר קרע בזמן, בעצם נפתח לנו עולם מקביל לעולם המקורי – עם קו זמן ורציפות משל עצמו. עם כל בחירה שאנחנו עושים, נוצר עולם מקביל נוסף שבו בחרנו אחרת. וזה ממשיך עד לתחילת ההיסטוריה האנושית (והלא-אנושית), מה שמראה שישנם כאינספור עולמות מקבילים (שממשיכים להיווצר בכל שבריר שנייה שעוברת). ג'ולייט וג'סטין נעות בין היקומים המקבילים הללו בלא מפריע. עבורן נפתחת דיאגרמה תודעתית שמציגה להן את ציר הזמן של כל היקומים, וניתנת להן אפשרות בחירה לאן לקשר את חור התולעת. ברגע שבחרו את היקום אליו ירצו לחדור, יפער חור התולעת, והן יעברו דרכו. פרט טריוויה רלוונטי – המעטפת של חורי התולעת תשנה את צבעה בהתאם לתקופת הזמן ומיקומה בסקאלת היקומים המקבילים.

מבנה מנהרת הזמן. הפרופסור לפילוסופיה, פול דיוויס, קבע בספרו "כיצד לבנות מכונת זמן" כי המסע בזמן ובמרחב דרך חורי התולעת יתבצע דרך פיר מכרה. מה שלא ידע היה אודות קיר המים שינוע במרכז הפיר ושיהווה את המטמורפוזה הדרושה כדי לעבור בין המימדים. הוא גם לא ידע אודות המשפטים המהדהדים שיוקרנו תהודתית במהלך המסע. המשפטים הללו מנבאים בתמציתיות את העומד להתרחש ביקום אליו נגיע.

היקומים המקבילים השונים. היקומים המקבילים הינם שונים במהותם וחלקם דומים מאוד. ג'סטין פעם ביקרה ביקום שהיה מובנה על-פי אגדות ילדים, ושכל מי שניסה לדבר – נאלץ לדבר בחריזה כפויה. אותו יקום עבר מטמורפוזה מאוחר יותר לעולם הקרח, בו שלטה מכשפת העולם בעזרת זרועותיו התמנוניות של קראקן הקרח. היא גם ביקרה ביערות המונגולים שבהם היו מפלצות משונות כגון מרבה רגליים בגובה של מספר מטרים בעל זרועות תמנוניות, בו נלחמה עם מספר נינג'ות וחיילים מונגולים עד שהביסה אותו בגבורה (ואז הצטלמה ליד גוויתו המרקיבה עם חיוך גדול ומחוות 'וי' של אצבעותיה). ג'ולייט לעומתה ביקרה בעולם הקרחוני שהציג את מותו של כדוה"א ב-2012 על-ידי מיסת הקרחונים. אותו יקום יהפוך ברבות הימים לעולם האש, שהינו המקבילה של עולם הקרח, בו שולטת מכשפת האש עם קראקן האש שלה. ג'ולייט אף ביקרה בעולם שכולו היה מים, וצוללות ימיות נלחמו בספינות פיראטיים ללא הפוגה. עולם אחר היה עולם שכולו לבה רותחת והרי געש בוערים. עולם נוסף היה שילוב של ונציה עם הפירמידות המצריות, כשבשמיים עפים פטרודקטיילים מרושעים שמשחרים לטרף. עולם מקביל נוסף התרחש ביקום המכונה 'כרימזון', בו האדמה הייתה מכוסה בגרגירי חול שלגיים, האוכלוסייה הרווחת האמינה באדיקות בפנתאון האלים המצריים, וניהלה מלחמות חורמה נגד צאצאיו של אנוביס שקמו לתחייה בעזרת שתילת ראשיהם הכרותים באדמה. אדם בשם אייבורי טריי ביקר פעם ביקום מקביל שמבוסס על משחק המחשב של אמריקן מגי – 'אליס'. הוא גם ביקר בעולם שהמשיך את שנות השלושים והארבעים לעד, ונצרים של אל קפונה המשיכו לשגשג כשהמאפיות האיטלקיות השתלטו על העולם. בנוסף, הוא גילה אב שלקח את בתו הקטנה לראות את עולם הפיות (ונעל אחריו את הדלת כדי שאיש לא יכנס לשם מלבדו). טריי, שגילה את המעבר לעולמות המקבילים במקרה, המשיך לחפש שוב ושוב את המעברים המסתוריים הללו ללא הצלחה עד ליום מותו.

הקרב בין ג'ולייט וג'סטין ברחבי היקומים. משום שנפערו כל-כך הרבה יקומים מקבילים בהם ג'סטין לא הצליחה להרוג את ג'ולייט, נוצרו עוד ועוד ג'ולייטיות, וכן, עוד ועוד ג'סטיניות. דבר שהוביל למלחמת חורמה כלל-עולמית בין צבא הג'ולייטיות לצבא הג'סטיניות שהוביל לטבח מוחלט של המין האנושי, כשכל שנותר מהאוכלוסייה העולמית לאחר חורבנה היו רק ג'ולייטיות וג'סטיניות מרובות. בחלק מן העולמות המקבילים – הקרב עודנו נמשך. בחלקם, הקרב מעולם לא התקיים.

סוף מעשה. המסע בין היקומים המקבילים יכול להיות מסוכן לאדם שאינו מודע לסכנות הטמונות בו. מקווה שהמדריך למשתמש הזה הבעיר מעט יותר את הפינות האפלות שמהוות את האינפורמציה הרווחת לגבי מסעות הזמן אל היקומים המקבילים השונים, וגם את סיפוריהן של ג'ולייט וג'סטין ומלחמתן רווית הדם. זכרו! יש להתייחס למסעות הללו במשנה הזהירות הדרושה. אל תתפתו לנצל כל הזדמנות הנראית לעין למסע רק משום שהיא אפשרית וזמינה. קחו איתכם אדם שמבין עניין ויודע כיצד לשרוד. בחלק מן העולמות הללו לא תשרדו לבדכם דקה בודדה אחת. בהצלחה ומסע נעים!

לינקים רלוונטיים:
יש יקומים מקבילים
נסיעה פרועה בחור תולעת
חורי תולעת הם ה"חור השחור החדש"